לא. הבלוג לא נסגר.

פשוט נגמרה לי ההשראה. הלכה לי המוזה. נשרף לי המוג'ו. דימוי שקשור לאיבוד ההשראה אותו אמנים אומרים לעצמם אבל במקום לצייר הם בכלל שיחקו פורטל 2. אה, איפה הייתי? כן, זה מאוד מתסכל. הלוואי שהייתי יכול להבטיח לעדכן. אם הייתי יכול, הייתי מעדכן את הבלוג הזה פעם בשבוע.

שתדעו שלא נטשתי. אני פשוט לא יודע מה אני רוצה מהבלוג הזה כרגע. אבל לאט לאט אני אחזור לעדכן.

אה, בתמונת הכותרת זה צילום מהבגרות שלי בתיאטרון. עשיתי את הכלה וצייד הפרפרים של ניסים אלוני! הייתה לי רשת פרפרים והייתי צריך לשחק חולה נפש עם OCD (לפחות זה הניתוח המעמיק שעשיתי עליו. וקיבלתי 100! אז צדקתי! צדקתי!!!)

בכל מקרה, לנושא הפוסט. לא מזמן התחלתי לחפור במגירת הנוסטלגיה שלי, ג'אנקיה במגירה התחתונה שלי שמכילה: דיסק של קטנטנות (מה עשיתי כשהייתי קטן?!?!), סדרות קומיקס על חרקים (שפירסמתי פעם כאן), וגם "הפנימייה שלא הייתה" של סיגלית דיל (לא רציתי לשרוף את הספר אז פשוט שמתי אותו במקום בטוח) בין כל השטויות האלה מצאתי את הסיפורים שלי: המון חוברות, חלקן מכילות סיפורים ארוכים וחלקן כמה מילים. הפוסט הזה יאסוף את הטובים מביניהם. אלה פאקינג פנינות חוכמה שמשולבות עם טמטום תהומי. אל תצפו להיגיון,

לתחביר או פיסוק, הכול מועתק בדיוק כמו שזה נמצא בחוברת.

 

ללא ספק הדבר הכי טוב שכתבתי (ומעולם לא סיימתי)

אח! הילדות! ימים יפים, בהם היינו לא חכמים! אז הרעיון הכללי לפוסט הזה הגיע כשראיתי תמונה שלי מהילדות, בכללי הובכתי ואז עלה לי הרעיון החביב ביותר הזה. אז ממש בעוד כמה שורות אתחיל ברשימה של כל מיני דברים מפגרים כאלה מהילדות, קטעים שעשיתי ואני מרגיש שאני לא היחיד (או יודע) ורוצה לחלוק איתכם! אולי לקוראות יהיה קצת יותר קשה להזדהות עם הדברים, כי מן הסתם גדלתי כילד ולא כילדה ואני מניח שהחוויות שונות, אבל ניסיתי לכתוב את הדברים שיתאימו לכולם. נו, בלי יותר מדיי דיבורים!

1. עולם דמיוני מתחת לשמיכה- איזה כיף היה להכנס מתחת לשמיכה, להעמיד פנים שלמשל... כל העולם קפא, והמרחב מתחת לשמיכה הוא הsafe zone. חבל רק שהאוויר נגמר תוך כמה דקות.
להכין הצגה להורים- זה מסוג הדברים שאתה נזכר בהם ודופק את היד בראש, ואז צועק "ד'ואו!". התופעה המעניינת קורת בעיקר כשחברים וההורים שלהם מגיעים, וכדי להרשים אותם מכינים הילדים הצגה מאוד...אה...אתם יודעים... בעזרת תחפושות שנשכחו מפורים. מסוג הדברים שפחות רוצים להזכר בהם...
ללכת בנעליים של אבא/אמא- אני חושב שיותר נכון לקרוא לזה "לשחות בנעליים של אבא/אמא"
לזייף מוות. לעמוד על המיטה, ולפול למותכם בכל מיני תנוחות מפחידות.
להעמיד פני ישנים אחרי נסיעה ארוכה באוטו- אני בטוח שיש איזה סיבה פסיכולוגית לזה, אבל כשהייתי קטן אחרי כל נסיעה ארוכה הייתי מעמיד פני ישן ומחכה שירימו אותי הביתה/יעירו אותי ויתייחסו אליי מקסים כי אני אחרי שינה. לפני כמה ימים ראיתי את אח שלי עושה את זה וסיכלתי את המזימה שלו. מזל שלי לא היה אח גדול שיסכל את שלי.
2. שירה למאוורר- יש בכלל משהו להוסיף? מי שלא עשה "אעעעהעעהעעהעה" לפחות פעם אחת כנראה לא גדל נכון.
3. משחקים במדרגות הנעות- איי, ויש כל כך הרבה! ירידה ביחד עם המדרגות כך שהמהירות מוכפלת, עליה כנגד כיוון המדרגות, להתלות מעט על הסרט-מעקה ולהגרר מעט למעלה ואז לשחרר.
4. קווא-קווא מנייר- נו, הדברים המרגיזים האלה שנראים כמו צפרדעים? כמה שנאתי את זה. בא אליך חבר עם הנייר, מכריח אותך להפסיק את עיסוקך הסופר-מעניינים עם השורה הקבועה"תבחר מספר, כן, עוד מספר. כן, עכשיו צבע..." ובסוף אחרי שטרחת כל כך להתפנות לשטות שלו מה שאתה מקבל זה  "כן. יצא שאתה אומו בולבול גדול מכוער" אחרי זה שואלים אותי למה אני מפחד לקחת סיכונים
5. מבוכים ודרקונים באיקאה/ביתילי- טוב, הפעם אולי זה רק אצלי, אבל בכל פעם שההורים שלנו לקחו אותי ואת האחים שלי אל חנויות הרהיטים האלה אנחנו מיד הפכנו אותם למבוכים בהם אפשר לשחק תופסת/מחבואים/וואטבר ובכללי לשגע את המוכרות.
6. לצחוק מהסדרה מ"שמש"- משהו שאחרי גיל 12 עובר.
7. אכילת בצק- וזה לא כל כך מגעיל כמו שזה נשמע! פלסטלינה, לעומת זאת, מגעילה בכל קנה מידה אנושית. בצק משחק הוא סתם מלוח כזה.
8. להתלהב שאתה שיכור משתית תירוש- לוקח זמן לקלוט שזה סתם מיץ ענבים, אבל בסדר פסח כולם מתלהבים שהם חלק מהמבוגרים כי הם שותים את זה.
9. מסע במרחבי הג'ונגל הביתי- לכל אחד היו כמה צעצועים שהוא החשיב אותם כאנושיים לכל דבר (לי למשל, הייתה בובה של דובי כחול, צעצוע בצורת דרקון ונחש ענקי בטירוף) ואיתם הוא יצא לחקור את הבית הקסום והבכלל לא רגיל שלו. טיפוסים על הרי הכריות וזחילה במערות החשוכות שמתחת למיטה.
10. מחנה סופר "סודי"- בשלב כלשהוא בילדות כולם מוצאים איזה סבך שיחים חלול, או מקום מגניב על עץ, או סתם איזה סמטה חשוכה, שמחליטים להכריז עליה כמחנה הסופר סודי שלכם ושל החברים. יודעים, פגישות שבועיות, משימות וכאלה. כמובן, שהמחנה הזה סודי בערך כמו מסמכי צה"ל, ולכן המחנה נאלץ לצאת למלחמות עקובות דם ודמעות (דמעות, בעיקר) כנגד קבוצה אחרת של ילדים שבחוצפתה מעיזה להגיד שהיא זאת שמצאה אותו ראשון!
11. להיות בטוחים שאם יתנו לכם כאפה בראש בזמן שאתם פוזלים זה יתקע לנצח- וכל מילה מיותרת.
12. כשאתם בבריכה, להעמיד פנים שאתם אבודים בים ו/או שרודף אחריכם כריש- אני שכללתי את העניין וגם הייתי בטוח שאני סוג של אינדיאנה ג'ונס במקדש תת ימי וצריך לעצור את הנשימה עד לצד השני.
13. אם כבר ים- למצוא מדוזה על החוף ולדקור אותה עם מקל- ולכל הפית"אים למיניהם, הן מתות בשלב הזה ממילא!
14. טמגוצ'י- אחח, יצורים מרושעים שכמותם. אני חושב שלקטגוריה הזאת רצוי להוסיף את העובדה שאף אחד לא באמת הצליח לשמור עליהם בחיים יותר מכמה דקות.
15. וואנבי שרלוק הולמס- בשלב כלשהוא ילדים בטוחים שהם מרגלים/בלשים. אני, למשל, פיענחתי את תעלומת השלט האבוד של 1998. הוא היה מתחת לספה.
16. החיים הם סדרה! - הקטע הזה בילדות מחולק לכל מיני קטעים. יש את אלה שהופכים את החיים שלהם לסדרה נוסח דיג'ימון ובטוחים שיש להם כוחות על, ויש את אלה שבילדות היו ששמעו שיר מתנגן ברדיו או בדיסקמן היו בטוחים שהם בסדרה וזה הפתיח שלה/ מוסיקת רקע.

ועכשיו לחלק שלכם! נו, אתם כבר יודעים מה לעשות. עליתם על עוד קטע ילדות שפספסתי? תכתבו בתגובות, אני אוסיף לכאן. ובלי קשר, אני גם ארצה לדעת אם מישהו מכם עבר את הדברים האלה בכלל!

עריכה:

וכעת, לקטעים שלכם:

• עדי- לבזבז מאות שקלים על קלפי יוגי הו.
• until the end of the land- לשאול את אמא "את אוהבת אותי?", לאלתר על פסנתר, להיגעל מנשיקות.
• The prostitute- לפתוח מיני חנות ליד הבית ולמכור לעוברים ושבים צעצועים משומשים, צמידים, בגדים, ובכללי כל מה שלא צריך יותר.
• השחקנית הראשית- לפתוח חנות בבית ולהשתמש בכספי מונופול כדי לסחור, למתוח אנשים בטלפון, להמציא שמות מטופשים לחבורה שלך, לראות ארבעה בעקבות החג ולא לקלוט שזה אותם הפרקים כל שנה.
• כמעט כולכם- לעשות חוקים בזמן שהולכים, כמו לא לדרוך על הקווים, או רק בתוך המשבצות (הערה שלי: רק על הקווים רק על הקווים...)
•  הנינג'ה הורודה- להמציא שפה משלך.
• יוגב הפרפר הסגול- לעשות "הגענו כבר?" בזמן הנסיעה
• מישו- להיגעל מבנות, לעשות הר של כריות
• N_Z- לחפור להורים על היום שלך בגן
• Miss snarcca- פארק מים בגינה

ולסיום, ברוח הפוסט, שיר של קנזס ושמו "שאלות מהילדות שלי".

,I want to make you understand
,Dabadndabaduah 
I´m gonna make you mine
Yes I´m gonna make you mine
It´s just a matter of time

שנות התשעים היו שנות הילדות שלי, בהן גדלתי פרחתי ואכלתי שלל של כלניות וצמחי בר אחרים. אבל רוב החיים שלי בילדות סבבו סביב דבר אחד- תוכניות טלוויזיה. זה מה שהיינו עושים כשהיינו קטנים. והיו גם תוכניות מגוונות ורבות:

מוש השור, הדרדסים, המומינים, דני שובבני, הדבורה מאיה, היי בינבה, פינוקיו, נילס הולגרסון, גברת פלפלת, הלב,  ההתחלה של "פוקימון" ועוד היו חלק מזערי מתוכניות טלוויזיה לילדים רבות. כולנו גדלנו עליהם ולדעתי לרובינו התוכניות עיצבו את האישיות בצורה גדולה מאוד.

אין אף אחד מכם שלא ראה לפחות תוכניות ילדות אחת (למעט המסכנים שגדלו ללא טלוויזיה) ואין לו זיכרון של ישיבה בבית, בצהריים- אכילת פירה ושניצל ובהייה בגברת פלפלת.

והיום, הסדרות האלו נעלמו לגמרי, לא מהמסך אמנם- אם תרצו תוכלו בכל רגע נתון לראות בחינוכית אותן- אלא מאיתנו. התמימות שלהן כבר לא מעניינת את הילדים של היום. לאט-לאט נכנסו סדרות כמו "דרגון בול Z" ויוגי-הו אל התודעה של הילדים.

אתם יודעים מה? אני לא מכחיש. גם אני אהבתי את התוכניות החדשות האלו וצפיתי ברובן. אבל משהו השתנה בי כשהתוכניות החדשות האלו נכנסו אל התודעה שלי. המוסר, הפואנטה, נעלמו. המיסחור נכנס לכל סדרה כמעט והיא התחילה להשתווק בכל מקום אפשרי. מתוכניות שאמורות ללמד משהו את הנוער הטלוויזיה הפכה לסתם מסחטת כסף חסרת משמעות, כן- לתוכניות אין משמעות.

תוכניות עכשוויות כמו "הזבלנים" או "מועדון מכסחי המפלצות" רק מוכיחות את הטענה שלי שהמוסר נעלם מהתוכניות. הן אפילו לא מצחיקות כפי שהן נועדו לעשות. אולי זה רק אני אבל אני אצחק יותר ממוש השור מנסה להוציא גזר מערוגת הירקות שלו מאשר ארנב קטן שנחתך לשניים ואז מצופה בסושי ונאכל על ידי לוחם סומו עם קוקיות.

ובנושא, הכינותי פרק חדש של בטיטול, על אותו הנושא:

לחצו על התמונה (או כאן) כדי להכנס אל הסטריפ.

בכל מקרה, פעם התוכניות באמת היו מעניינות.פעם הייתה באמת עלילה, היה מגוון של דמויות ולכל דמות הייתה גם אג'נדה ומטרה משלה- הדמויות היו עמוקות יותר מאשר ילדה עם קוקיות שמנסה להתמזמז עם ילד סיני בעצירות תמידית. אני גם לא חושב שתוכניות ה"וונט-טו-בי-אג'יקיישן" כגון מגלים עם דורה עושות משהו למוח של הפעוטות מלבד להמיס אותו מרוב קרינה. ילדה מכוערת שמדברת בספק עם עצמה ובספק עם הצופים על איפה הרכבת לא באמת עוזרת למישהו. וגם ניסיתי לצפות בה ביחד עם האחים הקטנים שלי:

דורה: ועכשיו ילדים! איפה הרכבת?!
אני: נו, זה ברור שהיא מאחוריה!

דורה: איפה... היא? ווהו!
אני: מאחורייך!
דורה: אתם רואים את הרכבת?

אני: כן! ממש שם! מאחורייך!
דורה: אז איפה הרכבת?! ווהו!
אני: מאחורייך יא שרמוטה!!!1
דורה: אה! הנה הרכבת!
אני: לא! זה סלע!

ולכן, עשו טובה לשכל שלכם ותעבירו כבר עכשיו לערוץ החינוכית ותצפו בסנופקין ובגרוק. כי בתכלס, מה יותר מפחיד- הגרוק או איזה חייזר מעפן שבא להשמיד את העולם?

שלום וברכה, נפרד בשמחה... ממומין!