אבא שלי הוא אדם מאוד מסורתי, כך שאפשר להגיד שבשבילו אני כישלון גמור. אני לא אוכל כשר, אני העזתי להפליץ ביום שבת, כמעט נרדמתי בטקס הבר מצווה שלי, וכל קידוש בליל שישי אני עושה פרצופים ומצחיק את שאר האחים שלי.
- "כשמגיע יום כיפור אתה מכבה את המחשב ולא רואה טלוויזיה!"
- "אבא, אני לא חושב שבתנ"ך כתוב 'לא תראה טלוויזיה או שאכה בך במלוא עצומתי' אתם סתם ממציא דברים"
- "אתה יהודי בכלל?"
כמובן שבגלל שהוא ממש התבכיין לא הייתה לי ברירה והחלטתי לוותר למסכנוני. אבל לא בלי להשיב מלחמה- וכך ערב יום כיפור עבר במלחמה ביני לבין אבא שלי:
- "אבא, מקודם השתנתי. מותר להשתין ביום כיפור או שיפגע בי ברק?"
- "מאוד מצחיק, באמת פשוט קורע!"
- "מאוד! קדימה אלוהים! הכה בי במלוא עוצמתך!!!! הכה בי!!! הנני כאן!!! פגע בי!!!!"
- "אתה לוקח סמים?"
כמובן שלא היה לי אף סיכוי ולכן פשוט וויתרתי.
אחר כך אני והאחים שלי החלטנו לשחק מונפול ביחד עם אמא שלי- ובכך עשינו את הצעד הכי מטופש שאי פעם עשינו! לשחק עם אמא שלי זה כמו להכניס יד לפה של אריה. זו סכנה מובנת מראש! אז הכל התחיל שלאמא שלי יצא כרטיס שעל פיו היא אמורה ללכת לנהריה. בדיוק לאיפה שקיים בית המלון שלי. ומיד התחילה שורה של התבכיינויות:
- "טוב את צריכה לשלם לי חמישים אלף"
- "מה חמישים אלף?! זה הכרטיס אמר לי! לא הלכתי לשם לבד!"
- "אמא מה זה קשור את צריכה לשלם לי!"
- "לא!"
- "אמא את חייבת לי כסף!"
- "אתה חייב לי כסף! אני האכלתי אותך ארבע עשרה שנים!"
אמא שלי מאוד פולניה, אם שמתם לב. אז אחרי ההפסד לא בכבוד שלה והעשר פעמים שאח שלי נכנס לכלא (אין, אין! ידעתי שהוא יתדרדר לפשע!) החלטתי שהספיק לנו מונפול להיום והגיע הזמן לעבור ל...ארץ עיר! אני ואמא שלי ישבנו בשתים עשרה בלילה ושיחקנו ארץ עיר, ואז הגיע אותו הוויכוח!
- "אמא, וירוס הוא לא חיה בו'! וומבט הוא חיה בו'! וולאבי הוא חיה בו'! לא וירוס!"
- "וירוס הוא חיה וזהו זה!"
- "אמא וירוס הוא נגיף! תפסידי בכבוד כבר!"
כמובן שהיא לא הפסידה בכבוד. אבל עניין הוירוס לא ממש עזר, כי היא ניצחה אותי. לאישה הזו יש מאגר רציני בראש של צמחים. זה היה פשוט מפחיד. (אם לא ידעתם, אני וארבעת האחים הקטנים שלי כולנו קרואים על שם עצים וצמחים לא מוכרים. כן, אשחר זה עץ!)
השנה החלטתי שאני אצום ויהי מה, אין לי מושג למה- כי כולם צמים ואני לא וזה גורם לי להרגיש לא מקובללל, או סתם כדי להרגיש איך בר רפאלי מרגישה. בכל מקרה, הצום הזה לא החזיק הרבה זמן מעמד....
- "אשחר?...למה אתה אוכל תפוצ'יפס?"
- "כי אני רעב"
- "חשבתי שאתה צם השנה לא?"
- "אני אצום מ-עכשיו!"
- "אשחר?"
- "מה?"
- "אתה עדיין אוכל את התפוצ'יפס..."
- "אה, צודק... מעכשיו!"
וככה זה המשיך עד סוף יום כיפור, ומעולם לא צמתי. אני חושב שאני חלאה וכופר! ווהו!
בכל מקרה, אני חושב שהרסתי את החג לרוב המשפחה. ויודעים מה? נהנתי מכל רגע! *צחוק מרושע*
אל Coffee and TV עלה הפרק הראשון של הסיפור בהמשכים החדש פרי ידיי!
לסיפור קוראים "טוויק" והוא דרמת-פנטזייה על אגדת פינוקיו. אשמח אם תקראו ותגיבו! (:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=559170&blogcode=10021638
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
) זה גזענים שעומדים בצפירה. יום השואה הוא יום שצריך להיות ראויים לציין אותו. כשבן אדם שונא את מי שמסביבו- אשכנזים, מזרחים, ערבים, הומואים, רוסים, אתיופים, איך הוא בדיוק מכבד את השואה? אנחנו לא צריכים לכבד את השואה בטקסים המצועצעים עם הלפידים והשירים והחיילים שמצדיעים. העם היהודי צריך לכבד את השואה בהטפה לסובלנות וכבוד אדם. 
