הרבה פעמים נתקלתי באנשים שהעירו לי על כך שאין לי טיפת כבוד לשואה.

ביום השואה, אתם תמצאו אותי בבית- רואה דוקטור הו, משחק פורטל 2. אולי אני אראה כמה סרטי שואה- ורק אם הם מעניינים (כמו הסרט התיעודי על אנשים שהסבים שלהם היו קצינים, היום בתשע ורבע בערוץ 2! לא לפספס! אני נשבע שאף אחד לא שילם לי!) ואני עלול גם לספר בדיחות שואה.

בטקס יום הזיכרון, אני עלול לגחך. אם המציגים עומדים להיות מאוד מגוכחים- מצגת תמונות מהמסע לפולין שנראות כמו אלבום בפייסבוק, למשל, או סתם ריקוד אומנותי. אני עלול אפילו לגחך בצפירה, אם אני מרגיש יותר מדיי לא בנוח.

האם אני מכבד את השואה? הרבה יגידו לי שלא. השואה היא נושא גדול, איך אפשר לא לעצור את החיים ליום שלם בשבילה? אז מה זה לכבד את השואה?

לכבד את השואה זה לעמוד בטקס? זה להזיל דמעה? זה לראות את כל הסרטים הדוקומנטריים שיש בערוצי הסרטים ולא לעשות שום דבר אחר? לעצור את החיים ליום שלם?

וכאן אני עונה לכל השאלות האלה. כן, אני מכבד את השואה. ולא- לעמוד בצפירה זה לא לכבד את השואה. לא שזה זלזול בשואה, זה פשוט חסר משמעות. במה הדמעה שלי מכבדת את השואה? היא כמו כל דמעה אחרת.

למה אני צריך להקדיש יום מהחיים שלי למען השואה? במה בדיוק יום השואה מועיל, אם אנחנו יום אחד בוכים ואז חוזרים לחיים הגזענים וחסרי הסובלנות שלנו?

זה מה שמחרפן אותי. אחד הדברים שהכי קשה לי לראות (אחרי זקנים שעצוב להם ) זה גזענים שעומדים בצפירה. יום השואה הוא יום שצריך להיות ראויים לציין אותו. כשבן אדם שונא את מי שמסביבו- אשכנזים, מזרחים, ערבים, הומואים, רוסים, אתיופים, איך הוא בדיוק מכבד את השואה? אנחנו לא צריכים לכבד את השואה בטקסים המצועצעים עם הלפידים והשירים והחיילים שמצדיעים. העם היהודי צריך לכבד את השואה בהטפה לסובלנות וכבוד אדם.

ובואו נהיה כנים, סובלנות וכבוד אדם הם הדבר האחרון שאפשר למצוא כאן. בעצם, בתי קולנוע נוחים הם הדבר האחרון שאפשר למצוא כאן, אבל הבנתם את הפואנטה שלי.

אז בכל יום זיכרון, בצפירה, אני עומד ומגחך. רואה ערסים שבדרך כלל אני שומע אותם מתבטאים בגזענות עומדים בפנים רציניות ובוכים על עם שנרצח בגלל הגזע שלו. אבל אם הייתה להם את האפשרות, האפשרות האמיתית לקחת חיים של עם שלם- מה הם היו עושים? עד כמה אנחנו שונים מהגרמנים?

אנחנו לא.

ביום השואה הזה אני לא אהיה עצוב. אני לא צריך יום אחד בשנה כדי להנציח את השואה, אני מעדיף להנציח אותה בדרך שבה אחייה את חיי ואתייחס למי ששונה ממני.

ולסיום, בדיחת שואה: איפה נמצא ריכוז היהודים הכי גדול? באטמוספירה.

שני דברים אחרונים: יש לי טור אינטרנט חדש בוואלה זון, כל יום חמישי. כנסו לראות! ואגב, יש לי פלאש שוב! זה אומר קומיקסים. ובהמוניהם.

סושי-ליצן? IDK

טוב, עלילות ישראבצפר היה באמת קומיקס ממש נחמד שאפילו אני נהנתי לעשות אותו. בכל מקרה,

אחרי הרבה עבודה יצאו לי קצת יותר פריימים משרציתי, מדובר כאן ב29 פריימים. הקומיקס הכי ארוך שעשיתי,

 הקומיקס הכי אינפנטילי שעשיתי (בחיי שכן) ואתם תשפטו אבל לפני דעתי גם הכי מגניב.

 בכל מקרה, בפעם האחרונה עד לקומיקס בהמשכים הבא שיצא בפסח:

יותר טוב מסטפן קינג ומהיצ'קוק! ואני כן מגזים!

אם יש שגיאת כתיב, שגיאה כלשהיא תגידו לי. כל פריים עשיתי במרווחי זמן גדולים ולכן לא העמקתי כל כך.

למשתתפי הפרק האחרון, תודה רבה:

תודה ליואב מאור, שהסכים למות למען סוף מצחיק:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=63809

תודה לבלו צ'יפס, שהסכים להיות מעצבן:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=583121

ותודה לדנה ממפרץ האהבה, לדניאלה, לאיש הדוס, ולמנהל בלוג 100100 על תפקידים חסרי משמעות!

אז עד כאן, בפעם האחרונה עם הפרק האחרון. קומיקס בהמשכים חדש יגיע אלינו בפסח, והוא יגולל את איך לא: יציאת מצריים בסגנון מטורף.

בברכת יום נהדר,

שקצת הצליח להפחיד את עצמו.

עריכה: לכל מי שיש בעיות בלהגיב, תרעננו את הבלוג ותנסו שוב.

הכל התחיל בגלישה רגילה לגמרי בגוגל- עד שמצאתי כותרת שהלהיבה אותי ונכנסתי אליה. וכך גיליתי את "ספור".

מיד השתגעתי על המשחק הזה. אז מה זה ספור? ובכן, אני לא אסביר יותר מדיי, אבל זהו משחק מהיצורים של המשחק סימס האיום. אז אחרי שהיוצרים הבינו שהם חפרו לגמרי על המשחק הזה (סימס חיות! סימס חופשה! סימס החיים הטובים! מסיבת השנה! האהוב עלי הוא "סימס- להרוג את אנשי הסימס!")

הם החליטו שהגיע הזמן לעשות משחק חדש. והם עשו אותו כל כך טוב. בספור אתה מתחיל כמולקולה קטנה כזו, אוכל ואוכל ומנסה לא להיטרף, וככל שאתה עובר יותר שלבים אתה יכול להוסיף כל מיני חלקי גוף קטנים. עד שבסוף- אתה הופך ליצור! יצור שאתה מהנדס כמו שמהנדסים חימר, עם העכבר פשוט מעוותים אותו כפי רצונך. ואז מתחילים לחיות עם היצור הזה, משלב של חוסר אינטיליגנציה עד ציווליזציה שלמה ומסעות בחלל.

אני פריק של משחקי סימולציה. לא משנה איזה תתנו לי אני אשחק (חוץ מכל משחקי ה"הלבשששש את הבראץץץ כדייי שתראהה שרמוטההה")

בכל מקרה, הורדתי גרסה קטנה שלו אל הפלאפון, וביום ההולדת אקבל את המשחק המלא. עד אז יש לי את גרסת הניסיון של המשחק, בה אפשר סתם ליצור יצורים (להלן- כותרת ראשית). וזהו זה, נראה לי.

בשבוע הבא אני נוסע לשגרירות ארה"ב כדי להכין את כרטיס הויזה שלי לטיול הכיתתי לארה"ב.

סוכן הנסיעות הסביר לי עד כמה מפחיד שם, ישאלו אותי שאלות מפחידות ("מה עשית בצהריי אמש?!" "אבל אין צהריי אמש!" "זו לא סיבה לא לענות לי!" *סטירה*) ובכלל ינסו להלחיץ אותי. אבל אני אעבור את זה, כי אני חתיך וכוסון!

אחח, ארה"ב ארה"ב. יצאת לי מכל החורים.

עם בפוסט המדובר בקישור פה כמה שורות למעלה נורא התלהבתי ושמחתי, עכשיו אני פשוט מתעב אותך!

ההורים שלי מקשקשים בשכל על ארה"ב, החברים לא מפסיקים להעלות דברים שעלולים לקרות. כולם פשוט כל כך שמחים ולא מבינים שאנחנו עלולים להתרסק במטוס ולהעלם בתוך הים!!!!!!! מה, רק אני נלחץ מזה?! רק אני נמלא בעתה מהעובדה הזו?! רק אני משקשק מפחד?

טוב, כן.

אבל תמיד נחוץ שמישהו יהיה לחוץ! וכולם יודעים שאני לחוץ כמו טמפון!

גם נולדה לי בת דודה חדשה, המשפחה שלי מתרבה כמו שפני סלע או שסתם נדמה לי?!

(ברי המזל יכלו לקרוא את הבדיחה ה100לפת הזו גם בהודעה האישית שלי! ווהו!)

לאחרונה שמתי לב שלא עולים קומיקסים פרט לעלילות ישראבצפר. ולכן, החלטתי להעלות קומיקס ושמו:

וזהו. ביי!

איזה פוסט אינפנטילי...