ביום רביעי אני ואבא שלי עלינו על המסחרית המדהימה של המשפחה ונסענו אל עבר הבית של תובל. בגלל שביום הבא הייתי אמור להגיע מוקדם לשגרירות ארצות הברית, אז אמרתי שלמה לא- מפגש עם תובל. הגעתי את הארגז בו היא מבלה את חייה העגומים, אכלתי ארוחת ערב איתה ועם המשפחה שלה ואפילו סיבכתי אותה בפרשת קרינה ופלאפונים עם אבא שלה. אחר כך, עלינו ונסענו אל ארומה- שם נפגש עם חבריה המוזרים ועם אהובתי היפייפיה כמו הקונכיות אשר על שפת הג'קוזי, עדי כפרעליה. אבל לפני שהגענו, הספקנו לראות איש משתין על המדרכה.1

וכשהגענו, עדי שברה בטעות את משקפי השמש שלה, הילית התנהגה אליי כמו אל איש מערות כי אני גר בקיבוץ:

- "זה א-ר-ו-מ-ה, ואם תסתכל פה תראה ת-מ-י ב-ר"

- "תמי בר? ואו... המכשיר הזה מוציא מים? לא צריך ללכת לבאר?"

- "לא! ראית כמה העיר נפלאה?"

- "ואו, יש בשקיות האלו סוכר!!!"

זיו ואני החלפנו מבטי שנאה ונלחמנו על אהבתן של עדי ותובל (ואני ניצחתי, בגלל היופי הכובש שלי) ועדי ואני החלטנו להתחתן. ולכן, בגלל שכל הקוראים שלי כאלה מדהימים החלטתי לספר לכם על החתונה שלנו והיכן היא תיהיה.

אני ועדי נתחתן בתוך הים ליד אטלנטיס, וכל מוזמני החתונה ילבשו דגים. תובל, השטוחה החביבה עליי- תלבש דג סנדל. הילית תלבש דג אבונפחה, ועדי תלבש דג זהב כי היא עשויה מזהב טהור. אני אלבש כריש כי הוא הנמר של הים וידוע שאני נמר במיטה. (תשאלו את עדי)

אחר כך עלינו אליה לגג, עשינו שטויות ותובל אכלה כריות מלפני חמישים שנה ואז נפרדנו בבכי והלכתי לאכול במקדולנדס.

ביום חמישי הגיע היום אליו ממש לא חיכיתי, שגרירות ארצות הברית.

הגענו לכניסה ועמדנו חצי שעה בתור, תירתרו אותנו בגלל הנשק של אבא שלי ואחר כך גם הפלאפונים, ואז סופסוף נכנסנו.

הגענו לחדר דיי צפוף ובו עמדו בערך מאה איש לדלפקים של ראיונות, הכיסאות היו מחוץ לתור (רוצה לנוח? תאבד את התור!) ודוכן הבייגלה מכר קולה בתשע שקל. ובקיצור, זה היה סבל לא נורמאלי שלא נראה כמותו מאז הפסטיגל האחרון.

מה שכן היה מהנה, הוא האנשים המעניינים שניתן היה למצוא בתור. מגוון רחב ונהדר של טיפוסים פסיכים לגמרי:

איש זקן וחירש שלא מצא את הדוכן הנכון וכולם צעקו עליו, אישה מאוד...ענקית שלקחה מקום של שלושה אנשים בתור, זוג שלא הפסיק להתווכח ועוד חיות מוזרות ומשונות. ואחרי שעתיים של עמידה בתור (אני לא צוחק! שעתיים שלמות!) שאלנו אותו שלוש שאלות והעיפו אותנו משם קיבינימט (ואת הויזה נקבל בעוד שבוע)

הלכנו לאגאדיר עם דוד שלי שהעיר לי שאם אני לא מזדיין עם אף אחת בסן פרנסיסקו הוא מוחק אותי מהירושה, אני הייתי מובך והמלצריות היו פרחות- ואז הלכנו לקנות את SPORE וזו הסיבה שלא התחברתי למסנג'ר או ניהלתי קשר כלשהו עם העולם החיצון. הו, ספור. כמה נפלא אתה, כמה משובב נפש ויפייפה אתה. אני אוהב אותך, ספור ידידי. (לא כמו שפרודו אוהב את סאם, במובן האפלטוני כמובן)

דרך אגב, מישהו בכלל טרח לקרוא את הסיפור החדש שאני מעלה לCoffee and TV? מה לא? מה לא?! כנסו עכשיו יא חבורת חלאות!

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=559170

בפוסט הבא... קומיקסססס והוו!!!!11

עריכה 26/10:

אני מצטער שאין עידכון וכלום, חזרתי ללימודים אחרי החופשה ולפניה חופשת מחלה ענקית ואני צריך להשלים המון.

המוןןןן המוןןןן ולכן יש לי המון המון קשיים, ובגלל האינטרנט שלי שלא מפסיק להכבות לזמנים ארוכים ולכל ההשלמות זמני המחשב שלי הצטמצמו כמעט לאפס. מחר יהיה פוסט אבל משבוע הבא אחזור לעדכן כרגיל וגם כמה הפתעות.

ווהו.

תמשיכו להגיב ולהגיד לי שאני 100לף יותר מכולללם.