לא. הבלוג לא נסגר.

פשוט נגמרה לי ההשראה. הלכה לי המוזה. נשרף לי המוג'ו. דימוי שקשור לאיבוד ההשראה אותו אמנים אומרים לעצמם אבל במקום לצייר הם בכלל שיחקו פורטל 2. אה, איפה הייתי? כן, זה מאוד מתסכל. הלוואי שהייתי יכול להבטיח לעדכן. אם הייתי יכול, הייתי מעדכן את הבלוג הזה פעם בשבוע.

שתדעו שלא נטשתי. אני פשוט לא יודע מה אני רוצה מהבלוג הזה כרגע. אבל לאט לאט אני אחזור לעדכן.

אה, בתמונת הכותרת זה צילום מהבגרות שלי בתיאטרון. עשיתי את הכלה וצייד הפרפרים של ניסים אלוני! הייתה לי רשת פרפרים והייתי צריך לשחק חולה נפש עם OCD (לפחות זה הניתוח המעמיק שעשיתי עליו. וקיבלתי 100! אז צדקתי! צדקתי!!!)

בכל מקרה, לנושא הפוסט. לא מזמן התחלתי לחפור במגירת הנוסטלגיה שלי, ג'אנקיה במגירה התחתונה שלי שמכילה: דיסק של קטנטנות (מה עשיתי כשהייתי קטן?!?!), סדרות קומיקס על חרקים (שפירסמתי פעם כאן), וגם "הפנימייה שלא הייתה" של סיגלית דיל (לא רציתי לשרוף את הספר אז פשוט שמתי אותו במקום בטוח) בין כל השטויות האלה מצאתי את הסיפורים שלי: המון חוברות, חלקן מכילות סיפורים ארוכים וחלקן כמה מילים. הפוסט הזה יאסוף את הטובים מביניהם. אלה פאקינג פנינות חוכמה שמשולבות עם טמטום תהומי. אל תצפו להיגיון,

לתחביר או פיסוק, הכול מועתק בדיוק כמו שזה נמצא בחוברת.

 

ללא ספק הדבר הכי טוב שכתבתי (ומעולם לא סיימתי)

הרבה פעמים נתקלתי באנשים שהעירו לי על כך שאין לי טיפת כבוד לשואה.

ביום השואה, אתם תמצאו אותי בבית- רואה דוקטור הו, משחק פורטל 2. אולי אני אראה כמה סרטי שואה- ורק אם הם מעניינים (כמו הסרט התיעודי על אנשים שהסבים שלהם היו קצינים, היום בתשע ורבע בערוץ 2! לא לפספס! אני נשבע שאף אחד לא שילם לי!) ואני עלול גם לספר בדיחות שואה.

בטקס יום הזיכרון, אני עלול לגחך. אם המציגים עומדים להיות מאוד מגוכחים- מצגת תמונות מהמסע לפולין שנראות כמו אלבום בפייסבוק, למשל, או סתם ריקוד אומנותי. אני עלול אפילו לגחך בצפירה, אם אני מרגיש יותר מדיי לא בנוח.

האם אני מכבד את השואה? הרבה יגידו לי שלא. השואה היא נושא גדול, איך אפשר לא לעצור את החיים ליום שלם בשבילה? אז מה זה לכבד את השואה?

לכבד את השואה זה לעמוד בטקס? זה להזיל דמעה? זה לראות את כל הסרטים הדוקומנטריים שיש בערוצי הסרטים ולא לעשות שום דבר אחר? לעצור את החיים ליום שלם?

וכאן אני עונה לכל השאלות האלה. כן, אני מכבד את השואה. ולא- לעמוד בצפירה זה לא לכבד את השואה. לא שזה זלזול בשואה, זה פשוט חסר משמעות. במה הדמעה שלי מכבדת את השואה? היא כמו כל דמעה אחרת.

למה אני צריך להקדיש יום מהחיים שלי למען השואה? במה בדיוק יום השואה מועיל, אם אנחנו יום אחד בוכים ואז חוזרים לחיים הגזענים וחסרי הסובלנות שלנו?

זה מה שמחרפן אותי. אחד הדברים שהכי קשה לי לראות (אחרי זקנים שעצוב להם ) זה גזענים שעומדים בצפירה. יום השואה הוא יום שצריך להיות ראויים לציין אותו. כשבן אדם שונא את מי שמסביבו- אשכנזים, מזרחים, ערבים, הומואים, רוסים, אתיופים, איך הוא בדיוק מכבד את השואה? אנחנו לא צריכים לכבד את השואה בטקסים המצועצעים עם הלפידים והשירים והחיילים שמצדיעים. העם היהודי צריך לכבד את השואה בהטפה לסובלנות וכבוד אדם.

ובואו נהיה כנים, סובלנות וכבוד אדם הם הדבר האחרון שאפשר למצוא כאן. בעצם, בתי קולנוע נוחים הם הדבר האחרון שאפשר למצוא כאן, אבל הבנתם את הפואנטה שלי.

אז בכל יום זיכרון, בצפירה, אני עומד ומגחך. רואה ערסים שבדרך כלל אני שומע אותם מתבטאים בגזענות עומדים בפנים רציניות ובוכים על עם שנרצח בגלל הגזע שלו. אבל אם הייתה להם את האפשרות, האפשרות האמיתית לקחת חיים של עם שלם- מה הם היו עושים? עד כמה אנחנו שונים מהגרמנים?

אנחנו לא.

ביום השואה הזה אני לא אהיה עצוב. אני לא צריך יום אחד בשנה כדי להנציח את השואה, אני מעדיף להנציח אותה בדרך שבה אחייה את חיי ואתייחס למי ששונה ממני.

ולסיום, בדיחת שואה: איפה נמצא ריכוז היהודים הכי גדול? באטמוספירה.

שני דברים אחרונים: יש לי טור אינטרנט חדש בוואלה זון, כל יום חמישי. כנסו לראות! ואגב, יש לי פלאש שוב! זה אומר קומיקסים. ובהמוניהם.

סושי-ליצן? IDK

אני יודע שהבטחתי שאחזור לעדכן קבוע. המחשב חזר אליי לא מזמן אחרי שהיה מוצף בוירוסים, ומשם הייתי מוצף במבחנים ובגרויות... תראו כמה תירוצים יש לי. אני יכול להמשיך עד מחר. באמת. בכל מקרה, הנה אני. היי.

אז, לפני כמה חודשים גל (זאת מכאן) הציעה לי וליערה (לא צריך היכרות) לעשות כתבה לוואלה זון, בה נעמוד מתחת למלון של ג'סטין ביבר ואולי גם נתגנב לפגוש אותו. וכך  יצאתי עם תיק הטיולים הקיבוצניקי שלי, ובו רק בגדים ו"הנערה שבעטה בקן צרעות"- אל תל אביב ההיפסטרית!

הדבר הראשון שעשיתי בתל אביב היה ארוחה קצרה בעזריאלי- המבורגר מגעיל של BBB אם אתם מתעקשים לדעת - ככה שהיום שלי כבר התחיל עם בחילה. אחר כך גם גל הגיעה, והחלטנו שלפני הנסיעה למלון שרתון שבו התארח ג'סטין. בחלק הראשון של הכתבה צילמנו את עצמנו קונים לו מתנות שונות בכל מיני חנויות- רולר בליידס, אומגה 3, בדיקות הריון וכו'.

לבסוף נסענו אל שרתון יחד עם נהג מונית סטריאוטיפי שלא סתם את הפה. כשגענו לשם, המעריצות היו בטוחות שאנחנו פפארצי. הן אמרו שג'סטין מפחד מפפארצי, ושמצלמות עם פלאשים יבריחו אותו . "אנחנו נראים כמו פפארצי?!" אמרתי בניסיון להרגיע אותן, אך זה לא עזר. בשבילן ג'סטין ביבר הוא כמו חתול פצוע שעומד מרחוק- הן עושות לו "פסס פסס" ומשתדלות לא לעשות תנועות חדות.

אלוהים, כמה פתטי אפשר להיות? באמת שאני מנסה להתחבר לרגש הכי ילדותי שבי, שעלול להתלהב ככה מפאקינג זמר, ואני לא מצליח. כמה חוסר מודעות עצמית צריך בשביל לבוא עם שמלת חתונה ולצעוק "ג'סטין מארי מי!" כשהגשר גורם לכל מילה להפוך ליריקה? אני בחיים לא אבין אנשים טיפשים.

עמדנו שם איזה 8 שעות ובסוף הגענו לנקודת אל חזור- להרוג את כל המעריצות, או ללכת. בחרנו ללכת. לעולם לא אדע אם זאת הייתה הבחירה הנכונה.

לחצו על התמונה כדי להגיע לכתבה.

לפני המון זמן כתבתי סיפור עם תובל. שכחתי ממנו עד שנתקלתי בו כשעברתי על "קטעים קודמים" בעריכת הבלוג. צחקתי כל כך חזק עד שכאב לי הראש. אין טעם להמשיך לספר עליו, תקראו בעצמכם.

סיפור עתיק יומין כספל תה

אזדרכת הרים את מקל הקסם הקסום שלו, ואחרי שקלט שזהו נחש ארסי טורף אדם השליך את המקל בצרחות של בלונדינית ולקח את מקל הקסם האמיתי.

"להתראות קובקב! נפגש בגיהנום! ואולי אחר כך נקפוץ להיטלר לקפה!" הוא צרח ורוק יצא מפיו ונזל על שיערות החזה המתולתלות כארנב שלו.

"אבדה קדברה בילי-בילי-בברה ג'ינגלה ג'ינגלה לוף לוף לוף!" צעק וולדמורט והארי נפל על הרצפה ומשקפיו הפכו לשניצל.

"לאאא!!!!" היא צרחה. רונת קמה ממיטתה, מזיעה ומסריחה כקופסה שפג תוקפה.  היא הסתכלה סביב כסביבון וגילתה שהיא לא בחדרה כלל וכלל ואפילו כלל! היא הסתובבה כשעות ארוכות במקום, עד שגילתה עוד דמות שוכבת במיטה, ממש לידה.

 "סליחה? מי אתה?" היא שאלה. לפתע אזדרכת קפץ מהמיטה ואנס אותה!

רונת התעוררה שוב.

"כוסעומו של השעועית הזאת! אני לא אוכל אותה יותר בחיים! אני גם מפליצה כל היום וגם זה עושה לי חלומות רעים!"  היא נזפה בעצמה בבכי והצליפה בישבנה החטוב.  לפתע, הבחינה בדבר מוזר... מוזר עד מאוד כקיפוד שגילה סוד!!!

זוג מספריים בצבע ירוק כתפוח גרני סמית' נח על שולחנה האדום כתפוח בראשית. היא תהתה מאיפה היא יודעת את שמות התפוחים הייחודיים האלה, ואז נזכרה במפת הדרכים של הצפון שאביה נתן לה ליום הולדתה הנחגג ב67 לחודש מרצפטמבר! מאין הגיעו לשם תפוחים?! היא ניסחה במוחה נימוקים וטענות שונות, אך כל מה שהצליחה לחשוב עליו היה "במקבילית הצלעות הנגדיות הן מקבילות"!

ברדיו ההדור כפרח הלימון בשיא פריחתו בדיוק השמיעו את הלהיט "כל הזמן אני חושב על בוטקס!" של מיקי בוגנים. רונת יצאה מהחדר המצחין כרוסי שלה אל המרפסת הלבנה כיוגורט יופלה (48 טעמים שונים! אני חייב לנסות את כולם, צ'ינפוקומון!!!!!!!!!!), והסתכלה לה עולמית לרחוב השומם והרחב כחרוב. "ואו! איזה פומלות! וא-וא-וי-וא!" צעק לה אופנוען קשוח ואפל כלבו של שרדר הרשע בעל שיריון הברזל המבהיק. 

רונת הבינה שהיא ערומה כביום הולדתה, רק עם פומלות בגודל של כדור.  לפתע הגיעו ניידות משטרה, אחת החליקה על בננה ועפה מהכביש. שלושה שוטרים משופמים באזור בית-השחי יצאו בריצה אל כיוונה, אחד מהם החזיק מגה-פון לוהט מסקס אפיל. "אל תקפצי! החיים יפים!" הוא צעק לה.

"אל תעשי את זה! תחשבי על כל ההטבות שבחיים! בפלאפון מקבלים שלושה ספרים בחינם!" הוא המשיך לצעוק.

"אבל זה רק מהספרים הכלולים במבצע ומי בכלל רוצה לקנות את הספר "חמישים CC ותיהי מאושרת" של נעמה קיסרי?! ובכלל אני בקומה ראשונה! זה בכלל לא גבוה!" היא צרחה עד שעינייה יצאו מפטמותיהן.

"אז רוצה להתחתן לפחות?!" הוא צעק לה,

"אני צעירה!@# הייתי צריכה את הכסף!" התייפחה על כתפו רונת בלי שום קשר.

"אני צריך את הכתף הזו," נאנח בעצב השוטר. היא והשוטר נכנסו חזרה אל ביתה כדי לעשות אהבה מתוקה,

אך לפתע הדלת נסגרה עליה! היא התנשמה בכבדות... הדלת ננעלה עליה... היא ניסתה לנשום!!

טוקיו הוטללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל.

מסתבר שפעם הייתי יותר מצחיק. אבל פחות מקובל חברתית :(

מאז ששיחקתי במאס אפקט 2 פיתחתי סלבריטי קראש על איבון סטרחובסקי. לא סתם, ראיתי את אחת הסדרות הכי מחורבנות אבר- "צ'אק" רק בגלל שהיא הייתה שם. עכשיו היא הוציאה פארודיה על ליידי גאגא. איבון. את מושלמת.

אוהב, אשחר.