אחח, הימים היפים של גיל ההתבגרות! הצרחות, הבכי, הלחץ, ניסינות נואשים להתאבד ואלפי פסיכולוגים טבועים בכסף מהורים מודאגים ותלמידים שאיבדו את השפיות והתחיל לחתוך את עצמם עם כפית, אכן פרח החיים. אולי גם אתם הגעתם השנה לכיתה י', ומשיעורים נחמדים וקלילים עברתם למשטר צבאי ספק-עם-נאצי יחד עם המורים שלכם, שפעם היו חברמנים, היום פקעות עצבים שצורחים עליכם שחייכם אבודים. (טוב, לי יש מורים חברמנים, אבל אני בבית ספר דמוקרטי! אני היפי שרץ בשדות ומפריח בועות והחיים שלי יפים, לא יודע מה קורה בבתי ספר עירוניים, המורים אונסים אותכם בשירותים וכאלה?)

החיים יפים בגיל הבגרות. ובמיוחד החיים שלי, וזה בגלל שעם ההתכוננות לבגרות למדתי תובנות עמוקות לחיים. ועכשיו נחזור למציאות, אני פקעת עצבים מהלכת שמקום להתכונן עושה דברים אחרים חסרי חשיבות, ואז מגלה שיש לה מבחן בקרוב ומאבדת את השפיות. אם אתם בכיתה י' וצריכים עזרה (לא נפשית, בשביל זה יש את דוקטור פיל) הנה לכם מדריך ובו אסכם את ההפך מכל מה שעשיתי. אחרי כל נושא אכתוב גם את מה שאני עושה, כי דוגמא אישית זה לחננות. אם אתם מתחת לכיתה י', זה ייתן לכם מבט על העתיד העגום שלכם- או עבר עגום למי שכבר היה בי'.

אם אתם תעשו ההפך מכל מה שעשיתי, אתם תצליחו במתכונות, בבגרויות, ובמשחקי סקס ליליים עם חבריכם לכיתה (מה, רק אני? המפ.)

דחיית עבודה

מה שצריך לעשות:

 לא לדחות. שמדברים על מתכונות ובגרויות אתה מצליח בראש שלך לגרום לזה להראות רחוק ממך- כמו הצבא, או עבודה, או ילדים. לא באמת משהו שקשור אלייך, ולכן אתה הופך אותו לחסר חשיבות למרות שהוא בעצם חשוב מאוד. אנשים חשובים כבר עשו את זה לעצמם: הממשלה על גלעד שליט, הממשלה על המצב הכלכלי, הממשלה על עזה, (וגם אובאמה על איראן, אבל זה סיפור אחר)
מה שצריך לעשות זה להתכונן. לא משנה באיזה תאריך אתם קוראים את זה, תוציאו ספרים, ותקדישו שעה ביום להתכוננות.

מה שאני עושה

מה? בגרות? זה לא במאי או משהו כזה? נו, באמת! יש לי עוד מלא מלא זמן, ואני חכם והכול! אני צריך רק חודש להתכונן לבגרויות...

דברים שאתם עושים אם יש לכם הפרעות קשב וריכוז

מה שצריך לעשות:

 מה שמוביל אותי לדבר הבא- ריכוז. אתם לא יכולים להתכונן כשאתם מתכתבים בפייסבוק. אתם לא יכולים להתכונן כשאתם שומעים מטאל בקול רם, אתם לא יכולים להתכונן כשאתם רואים את העונה החמישית של דוקטור הו שיוצאת ב3.4 ומאט סמית' לא גרוע כמו שחשבתי וסטיבן מופאט בתכלס תסריאטי הרבה יותר טוב ומגיע לו להיות הראשי ואיפה הייתי? אה כן, אל תעשו את זה גם.

מה שאני עושה

אני מתכונן תוך כדי ששיחקתי קצת בDragon age וגם בחבילת התוספות וגם קצת בריסן, וגם אחרי שראיתי דוקטור הו, בונז, איך פגשתי את אמא, רובין הוד, והאוס וסאות'פארק ומשפחת סימפסון. ובתכלס? אני לומד! למשל, איחוד איטליה התחיל בזמן שאיטליה הייתה מחולקת לגילפרי, סרינגפילד ונוטינגהם, ואז הדוקטור ובות' ובארני סטינסון גרמו ל...אה...מהפכה קצרה... שבגללה קיסר הדאלק והשריף גירשו אותם...

אבל אז האוס בא! ואה... זרק עליהם ויקודין...

לחץ

מה שצריך לעשות:

טוב, הגיע היום של המבחן (את זה אני אומר מניסיון במתכונות ומבחנים רגילים) ונגיד ובמקרה אתם מרגישים שאתם לא מספיק בקיאים בחומר, והלב שלכם מתחיל לדפוק ואתם מרגישים כמו בריטים שנשפך להם התה. אז אתם יכולים להתעלף, זאת בהחלט אפשרות! אבל אתם יכולים גם להרגע, לנשום עמוק ולהבין שהמבחן הזה הוא לא גזר דין מוות, ושאין לכם מה להלחץ.

בכלל, הייתי מציע לכם לא לדבר עם חברים על המבחן, להתנהג כאילו הוא לא קיים עד שאתם נכנסים אליו.

מה שאני עושה

מה?!?!?! מבחן?!?!?!?! מתי?!?!?!??!?! אבל!!!!!

התכוננות

מה שצריך לעשות:

טוב, הדרך הכי טובה להתכונן היא לסכם את החומר. זה משעמם, אבל כשאתם מפשטים את המידע אז המוח שלכם לא צריך לזכור כל כך הרבה דברים. אחרי שסיכמתם פעם אחת, תסכמו עוד פעם! תנסו לקצר את זה עד שכל מילה שתופיע היא מילה שצריך לזכור למבחן.

מה שאני עושה

בלה בלה בלה... מהפכה צרפתית... בלה בלה... מאפייני המדיה.... בלה בלה בלה.... ביטויים בשפה העברית.... טוב, אני מוכן!

בזמן המבחן

מה שצריך לעשות:

 מבחן זה לא שיעור! במבחן אתה צריך להשתדל לא להכנס לחלומות בהקיץ, או שתמצא את עצמך אבוד לגמרי. תנסו להתרכז במבחן, ובבקשה, באמצעים טבעיים! לקחת ריטלין סתם יגרום לכם להיות זומבים מפחידים.

מה שאני עושה

לא. אני לא מת. באמת שלא, נשבע לכם שאני חי. הסיבה שנעלמתי לחלוטין מהבלוג בחודש האחרון (כן, לא עידכנתי חודש) היא ההתמכרות המהירה שלי למשחק המרהיב- Dragon age. מבינים, כשאני מתמכר למשהו, אני ניהיה אובססיבי אליו. ככה אני! ניקח לדוגמא את אשז טו אשז, משנה שעברה. לא חפרתי על זה? חפרתי. ההבדל, כמובן, שאשז טו אשז היה זמין רק פעם בשבוע. והמשחק הזה, 24 שעות ביממה. ולכן, ניהייתי לי גיימר בהיסח הדעת, והחלטתי לשתף אתכם ברגשות האהדה הענקיים שלי למשחק הזה.

המשחק, פרי מוחם הפורה של חברת BioWare הגאונית, מתחיל בצורה קלאסית למדיי- יש עולם פנטזיה, בצורה הכי פשוטה (מחולק לבני אדם, אלפים, וגמדים) שבו פעם בכמה מאות שנים קורה אסון טבע כללי- העיורוון, אירוע בו אלפים ורבבות יצורים דמוי אורקים קירחים מחליטים לצאת מבטן האדמה, שם הם חיים בדרך כלל- ולכבוש את העולם. העולם, כמובן, לא היה בדיוק פראייר. אחרי שחצי ממנו נטבח על ידי הDarkspawn (היצורים המגעילים והקירחים, כפי שאמרתי)  קמה קבוצה, המורכבת מכל הגזעים, המקצועות והכשרונות, וקראה לעצמה "הנוטרים האפורים",

או בשפת האמריקקים- הGrey Wardens, והביסו את העיוורון שוב ושוב ושוב. וכך, הסיפור נפתח בתחילתו של עיוורון חדש, שנים רבות לאחר מכן, בזמנים בהם לנוטרים אין את הכבוד שהיה להם פעם, ובכללי מתייחסים אליהם יותר כמו הפסיכים ברחוב שצועקים שהסוף קרוב, כשהם ערומים ורק שלט מעץ מסתיר את איבריהם המוצנעים.

לאחר שעברנו על הרקע, נתחיל במשחק. בחלון עריכה מיוחד מרכיבים את הדמות- מין, גזע, מקצוע, וסיפור. כי הרי זה הייחוד של דרגון אייג'- קיימים שישה סיפורים. הדמות שלך, יכולה להתחיל מהם. למשל, דמות אנושית תוכל להיות לוחמת אצילה, שגרה בטירה מוקפת בשומרים שקוראים לה "הייל מיי לורד!", בעוד שדמות אלפית תוכל להתחיל את סיפורה מהיערות העמוקים, כצייד המנותק מהעולם האנושי. המקצועות לא מגוונים (לוחם, קוסם, ונוכל) אבל עץ הכשרונות שהמשחק מציע עולה על הציפיות. אני למשל, בחרתי להיות אלף, שחי במעגל המגאים- מגדל בו הכנסייה כולאת את כל הקוסמים מכל הממלכה, ומפקחת על לימודי הקסם שלהם. בסופה של השתלשלות עניינים מצערת, נאלצתי להצטרף לנוטרים, ולהלך ברחבי הארץ כדי לאסוף צבא ולהלחם בעיוורון. במהלך המשחק מצטרפים אליי עוד דמויות רבות, שמתכנסות במחנה החבורה שלנו, ואני מסוגל לקחת איתי לכל מסע שלוש מהדמויות. בין הדמויות תוכלו למצוא מכשפה משנת צורה סרקסטית וחסרת לב, אביר ילדותי, אלף-מתנקש הומוסקסואל, גמד אלכוהוליסט, ואפילו כלב מלחמה. המשחק מצטיין בפיתוח העלילה, מביא אינספור טוויסטים מפתיעים, ובכמה רגעים במשחק- למשל בעלילה שקשורה ליצור ושמו "ברודמאדר"- הוא אפילו מצליח להפחיד. במשחק יש המון דיאלוגים, המון, ככה שלערסים-שמגניבים-מדיי-בשביל-ללמוד-אנגלית תיהיה בעייה לעבור את המשחק. ההתנהגות של הדמות שלך, מה שהיא תאמר ותעשה תשפיע על העלילה, תגרום לחברים לעזוב אותך או לנשים לשכב איתך (כן, אני מיד אגיע לזה) בכלל, כל הסיפור הזה לא מרגיש כמו משחק מחשב, אלא כמו ספר פנטזיה עלילתי שלם. מבחינתי, לי לא יפריע להעיף לעזאזל את הספרים שלי ולהחליף אותם במשחקי מחשב מהסוג הזה. ועכשיו לחלק המעשי- הקרבות.

לאנשים שיש להם פוביה מדם- הייתי ממליץ לוותר. כל חתך קטן של חרב או חץ, משפריצה ליטרים על ליטרים של דם. אפילו השריון של הדמות שלך מתכסה ככל שממשיך המשחק בעוד לכלוך אדמדם וטיפות מרוססות. כשאויבים מתים- הם הופכים לשלולית דם. הקרבות במשחק הזה אלימים במקצת- וכל כך כייפים. החידוש במשחק הזה היא היכולת לעצור את הזמן (או במילים אחרות, לעשות פאוס) להחליט על המהלך הבא של כל אחד מהדמויות בגילדה (=הקבוצה), מה שנותן רגע למחשבה, מכיוון שבמשחק הזה אתה יכול להיות מוקף בעשרים יצורים שמתקיפים אותך בו זמנית. כשאתם מחסלים בוס ענקי, וכולי, יהיה מן סרטון מהלך סופי קצר ומרשים שעליו תוכלו להתענג (כמו פה, בתמונה למעלה) האויבים הם רבים, והם ממש לא מסתכמים בדארק-ספאון. בינהם תוכלו למצוא דרקונים (ארבעה דרקונים ענקיים שניתן לחסל במהלך המשחק, למען האמת), אנשי זאב, זומבים, (לא, ערפדים אין, מה זה פה, דמדומים?) ואפילו יצורים ורודים ושמנים עם שישה שדיים וזרועות צייד של תמנון.

אפרופו ציצים, זה הנושא הבא שארצה לספר עליו, אז כדאי שתמשיכו לקרוא לפני שתתנו לאח הקטן לבחון את המשחק.

במשחק הזה קיימים כמה תכנים שתוכלו לקטלג אותם לאממ... מבוגרים. כפי שהזכרתי, היחסים עם החברים שלכם למסע מאוד חשובים- אם הם ישנאו אתכם, הם עלולים לעזוב, אם הם יחבבו אתכם, טוב, במילים נאותות- תוכלו להזדיין איתם שוב ושוב בצרחות עונג. רק אומר. חוץ מזה, המשחק עלול לעודד גזענות (לא שזה אמור לעניין אותנו היחסים המשפילים לאלפים, והיותם חיים בגטו במחוזים העניים של העיר, אבל עדיין) וכמובן הקודקוד האחרון של המשולש שכבר הזכרתי עליו- האלימות. אז לכן אני ממליץ לכולכם עליו, חוץ מליונתן. בסדר?

המשחק הזה הוא משחק התפקידים הכי טוב שיצא אי פעם. אני, מיד לאחר שאסיים את הפוסט הנחמד הזה, מתכוון לחזור אליו, להתעלם מכל החובות ושיעורי הבית שלי, עד שזה יתפוצץ לי בפנים. שיהיה לכולכם המשך שבוע מעולה, בתחילת החודש הבא יצא הפרק הבא של החיים כגאון מטורף (מעכשיו זה בתחילת כל חודש) וזהו, נראה לי. לכו לקנות את דרגון אייג', עכשיו!!!!!!1111

סרטון פרומו למשחק, בהשתתפותכם (הגיבור הראשי), מוריגן- המכשפה הביצ'ית, לילאנה- כוסית ג'ינג'ית שאוהבת לדבר על תקווה ושלום, וסטן- גוש שרירים שלא מדבר יותר מדיי.

זו הפעם הראשונה שאני מבקר משהו ככה, דיי נהנתי. מה איתכם?

יש לי הרגשה שתובל מה זה תרד עליי בגלל הפוסט הזה