אני לא יודע אם יצא לי להגיד את זה בבלוג, אבל אני בחור ממורמר. אני ממורמר בסגנון קארל פרדריקסון, ולכן אחד הדברים שגורמים לי להיכנס להתקף מרמור וציניות הם אירועים משפחתיים. אלה זמנים רעים בשבילי.

לפני כמה ימים חגגנו בריתה לאלה, אחותי הקטנה (האירוע הכי לא נחוץ בעולם, מה זה שווה אם כלום לא נחתך) ואני חייב להודות שחוץ מזה שהיא נורא חמודה היא חסרת תועלת.

אולם האירועים שאסון ורסאי 2 (מוקדם מדיי?) עמד להתרחש בו היה מרווח וכחול, עם פסלי קרח מזויפים ומפלים מקלקר. אתם יודעים, מקום שכל נערה רוצה לדמיין את עצמה מתחתנת בו. התפריט היה מורכב מערבוב לא מוסבר של אוכל "מזרחי" ואוכל "אשכנזי" לא תאמינו כמה מוזר (ומזוויע) זה לאכול סושי וחומוס. את רוב האירוע ביליתי בהתלוננות אין סופית, שאותה אסכם בנקודות קצרות:

• אם עד לבריתה עדיין לא מאסתי מרבנים ומדת, הרב העילג הצליח להמאיס את כל זה עליי. הנה ציטוט נבחר מהברכה שהוא נתן לכבוד אלה: "שחייה יהיו מלאים בשלמות, ללא מורדות, ללא עליות, קו ישר של שקט ושלווה" תודה לך שאתה מאחל לאחותי חיים משמימים וריקים מתוכן, עובדיה, אני מקווה שתשרף בגיהנום.
• כשנגשים אליך אורחים, לברך אותך- מה אתה אמור לעשות? מסתבר שצריך ללמוד כל אורח ולדעת מה הוא בדיוק רוצה לעשות: לחבק, לנשק בלחיים, ללחוץ ידיים... כן, אני לא טוב בלקרוא אנשים. מצאתי את עצמי מחבק אנשים שאני בקושי מכיר ולוחץ ידיים לחברות הכי טובות של אמא שלי. ומנגב אודם מהלחיים. זקנות גועליות.
• איך זה שבתור המשפחה המארחת, לא מצאתי מקום לשבת בו? המקום היחידי שנשאר היה שולחן הדחויים שהתיישבו בו כל האנשים שאיחרו. הגעתי-לשם-שעתיים-מוקדם-אני-רוצה-מקום!!!!!

למזלי, על פי הדת אסור לנגן מוסיקה במהלך אירועים אם אתה באבל. ככה נחסכו ממני רגעי הריקוד המגעילים שלהם בכלל לא ציפיתי, וכל האירוע קיבל נימה קצת יותר אשכנזית וקרה. כמו שאני אוהב. אני חושש בסופו של עניין עברתי דיי יפה את זה. תמונות אין.

בגלל שכבר המון זמן לא כתבתי עליי כלום, ובעצם אתם לא מכירים אותי, אז קצת מוזר להזכיר שאני במגמת תקשורת. רוב הזמן זה מעניין, לפעמים מדברים יותר מדיי על עספור. כהרחבה של תקשורת, אני לומד רדיו, ולכיתה שלי יש פינה שבועית ברדיו, כל יום שלישי.

עד עכשיו העלתי שלושה אייטמים, כל אחד מהם השתבש בצורה איומה וגרמה לי להביך את עצמי. בפעם הראשונה הייתי נורא לחוץ, ובגלל זה בזמן שהשותפה-שלי-לאייטם נחנקה לא שמתי לב, וכשקלטתי שההסעה שלי מאחרת צעקתי למיקרופון "מצטער אני חייב ללכת ביי!!!!!" כן ילדים, השפעות פחד הבמה עלולות לרצוח את שארית הביטחון העצמי שלכם. האייטם השני הלך בסדר, עד ששכחתי מה רציתי להגיד וגמגמתי. פאשלת האייטם השלישי לא הייתה באשמתי (קטעו אותי מוקדם והפכו אייטם של ארבע דקות לדקה וחצי) ועדיין, פאדיחה.

אניוואי, הפואנטה. כל יום שלישי אני משדר ברדיו, אם אתם רוצים לשמוע את הפאדיחה הבאה שלי אתם מוזמנים. רדיו קול הגליל העליון, משתיים עד ארבע (שוב, כל יום שלישי) הנה קישור לשמיעת הערוץ דרך האינטרנט:

http://galilradio.info/

שיהיה לכולנו בהצלחה.

אני יודע שאתם איכותיים מדיי בשביל לראות האח הגדול, ושאתם רואים רק נשיונל ג'אוגרפיק וקוראים ספרים בחלוק הרחצה שלכם, אבל אני פחות איכותי. חוץ מזה, ארבע שעות בשבוע עם יואב מאור? מה עוד גבר צריך בחיים? אבל לא על הילדה הכונפה והדחויה של הכיתה אעסוק כאן, אלא בפרידה: לוויתן שנסחף אל בית האח הגדול. כיף לראות את פרידה מקדמת את עצמה באמצעי מקורי במיוחד לאח הגדול: רצח אופי. אם היא תהפוך את כל האנשים סביבה לאנסים, קפיטליסטים, אשכנזים מתנשאים, מאפיונרים, נאצים וכו' אולי אף אחד לא ישים לב שהיא פוסטמה מטומטמת. אני שמתי לב.

הפעם אין קומיקס. עוד לא העלו את הפינה השבועית שלי לוואלה zone, ולכן אני עצוב כדוב פנדה (לא כי יש להם פנים עצובות, כי הם בסכנת הכחדה. זה עצוב) אבל אני חושב שגם הפעם אסיים בשיר מיוטיוב. זה לא עומד להיות קבוע, אני פשוט אוהב לראות סרטון מיוטיוב בסוף הפוסטים שלי.

בזכות האתר המופלא LastFM מצאתי לי המון זמרים ולהקות.

תמותו! כנגנים.

שלכם, אשחר. (חחחחחחח הצחקתי את עצמי)

לפני כמה ימים, נזכרתי בבלוג. במהלך השנה האחרונה, בהדרגה, נטשתי אותו לגמרי. בחודשים הראשונים נגעלתי ממנו כאילו הייתי אישה-שמנה מול סלט בריאות, מכיוון ובאותה תקופה הבלוג קיבל אלפי תגובות בזכות פוסטים פופוליסטיים ופתטיים למדיי שעסקו בהתבכיינות על כמעט מלאכים וניתוח פשטני של קליפי ליידי גאגא. כשהתחלתי להתבגר (וההומור שלי הפך להיות פוליטי, הא הא הא! *מרים את האף* אני כל כך מחוכם!) גיליתי שאני כבר לא מרגיש בנוח לעשות בדיחות ליידי-גאגא ואיתי גל (שעדיין זורק את השם שלי כבדיחה מדיי פעם, מעניין מתי הוא יבין שאף אחד מהקוראים החדשים שלו כבר לא זוכר אותי...)

כששיניתי את העיצוב ואת השם, חשבתי שאוכל לעשות מה שתמיד רציתי ולא התאפשר לי בגלל התדמית של הבלוג. פחדתי שאני אאבד את הקוראים, אולי, אני לא יודע. אבל גיליתי מה שכנראה ברור מאליו- עיצוב חדש לא יגרום לי להתגבר על הפחד שלי מלהיות לא רלוונטי.

עכשיו אני בוגר (טוב, יחסית ללפני שנתיים...), מתוחכם, יש לי שיערות בבית השחי!!!

הסתכלתי על הבלוג לפני כמה ימים, והחלטתי לתת עוד צ'אנס אחד. צ'אנס שונה. במהלך השנתיים האחרונות, הבלוג הפך לסוג של עיתון-קטן, עם כותב אחד. לא עסקתי בחיים שלי בבלוג הזה, ובגלל זה הרגשתי שזה כבר לא הבלוג שלי. עכשיו, שאיבדתי את כל הקוראים שלי- אין לי מה להפסיד! אני יכול לעשות כל שינוי בבלוג, כשחושבים על זה. תתכוננו לבלוג פורנו.

אני לא מתכוון לתת הבטחה שמעכשיו פעמיים בשבוע יהיה פה עדכון, כי המילה שלי בנוגע לזה שווה למילים של...ביבי! (עוד בדיחה פוליטית, הא הא, התחכום! איפה כוס התה שלי? לורנזו!) אני עומד להמשיך לעדכן עם כל מיני שטויות ומדריכים וחרא כזה, אבל אני יותר מתכוון לחפור על חיי המשמימים. למה לא, תתכבדו.

אז, בנוגע לכותרת שלי.

אתם מבינים, את רוב הפעולות הפשוטות שניתן לבצע, צבא ההגנה לישראל- הגוף הנחמד הזה שמכין שישליק מילדים ערבים ומטביע זקנות פלסטיניות בים המלח וETC- לא מסוגל לעשות. כמו, למשל, לנהל לשכות גיוס שמתפקדות. לפני כחודשיים נסעתי לצו הראשון שלי, ומאז ביקרתי בלשכת הגיוס שבטבריה (שהיא אגב, מקום יותר מגעיל מתל אביב, וקשה להיות מקום יותר מגעיל מתל אביב) ארבע פעמים. ארבע פעמים שכללו נסיעה באוטובוס ובזבוז הזמן-שאני-ער-בו-שהוא-גם-ככה-לא-רב במבחנים, בדיקות ביצים, ישיבה בתור, ראיוניות אישיים, ישיבה בתור, בירור פרטים, ישיבה בתור, ישיבה בתור, ישיבה בתור. אני חושב שבזבזתי 10 שעות מחיי בישיבה וצפייה בפקאצות מדברות על הסקס הראשון שלהן בגיל 14. לשכות הגיוס האלה כל כך בירוקרטיים שאפשר להתבלבל ולהחשיב אותן לסניפי בנק הפועלים. כבר ארבע פעמים שאני מזומן ללשכת הגיוס, בכל פעם בטענה מגוכחת אחרת.

לשכת גיוס. לא בטבריה. בטבריה אין תקציב למעקה מדרגות.

אני צריך לעדכן בנוגע לפרט חשוב מהחיים שלי, נולדה לי אחות קטנה. דבר קטן שלא ידעתם על אימא שלי- יש לה משאלה סודית לגרום לפיצוץ אוכלוסין כלל עולמי- יש לי ארבעה אחים קטנים, ועכשיו גם אחות. רוב הזמן אני שונא ילדים, הנה דוגמה: לאחד האחים שלי יש חבר שבכל פעם שהוא מגיע אלינו הוא מתנפל על מגירת החטיפים כאילו הייתה אספקת חמצן ולאחר מכן לא שוכח לבקש "עוד"?

הלוואי והייתה לי תמונה נורמאלית שלה לשים, אבל היא זזה בכל פעם שאני מנסה לצלם אותה. אין ברירה, היא חייבת למות.

התחלתי לעבוד בוואלה zone, אגב, וכבר הספקתי להוציא כמה כתבות. בקרוב אתחיל לעשות שם קומיקס שבועי גיקי למדיי (20 פריימים, תנסו לחשוב על זה כגרסה מקוצרת של החיים כגאון מטורף) הפיילוט אמור לצאת בקרוב, אם אתם מעוניינים אתם יכולים לבדוק!

זה היה המון טקסט, ולכן אני מרגיש צורך לחזור להיות פופוליסטי. הנה קומיקס שפורסם גם בוואלה zone, לאחר שג'סטין ביבר סוף סוף הראה סימנים לבגרות מינית (לכל אחד זה מגיע בשלב שונה, במקרה שלו 17, מה הבעיה?!?!?!?) החליטו להגיב המעריצות בהנהגת אסתריקה חואניטה מלנכוליה עגבת (ראה פרק 2 של החיים כגאון מטורף) בדרכן המיוחדת.

לסיום, הנה וידוי: לאחרונה התחלתי לשמוע, באופן אובססיבי למדיי, מוסיקה של שנות ה30-40. כולם אמרו לי שזה גרוע. אולי גם אתם תגידו. אני אשים בכל מקרה.

בהבטחת עדכון, שיהיה לכולכם שבוע מעולה!

קוראי, או קורל כפי שהוא קרוי בבלוג, הידיד הצרפתי והמאוד נכשל שלי, קיבל מאלוהים מתנה אה... אלוהית! של טמטום. מכיוון וגם אני קיבלתי את אותה המתנה, כשאנחנו מדברים קורים דברים או ממש מצחיקים, או ממש נכשלים. הפוסט הבא הוא לשיפוטכם.

המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות היא דבר מקסים איכותי וחכם. היא כל כך עמוקה ותכליתית, והיא גורמת לי להזיל דמעה.

לא.

היא גרועה.

למה היא גרועה? טוב, בלי להיות גזעני זה בגלל המזרחים. וזה לא שיש לי משהו נגד מזרחים, או מוסיקה, או מוסיקת מזרחים. זוהר ארגוב היה באמת מלך, אפילו השירים הראשונים של אייל גולן ראויים לכבוד.

אבל פעם זה פעם, והיום זה היום. אם נשתמש בדוגמה ויזואלית כדי לתאר את התדרדרות המוסיקה הישראלית זה יראה בערך ככה:

זה עצוב אבל זאת המציאות. השירים של פעם התחלפו בשירים בסגנון הזה, וכן, הנה דוגמה של ליריקס מהשיר "ערב טוב" של הלוזר הממוסחר מספר אחת במדינה- ליאור נרקיס. מי ייתן ויחלה בצרעת.