אני יודע שהבטחתי שאחזור לעדכן קבוע. המחשב חזר אליי לא מזמן אחרי שהיה מוצף בוירוסים, ומשם הייתי מוצף במבחנים ובגרויות... תראו כמה תירוצים יש לי. אני יכול להמשיך עד מחר. באמת. בכל מקרה, הנה אני. היי.

אז, לפני כמה חודשים גל (זאת מכאן) הציעה לי וליערה (לא צריך היכרות) לעשות כתבה לוואלה זון, בה נעמוד מתחת למלון של ג'סטין ביבר ואולי גם נתגנב לפגוש אותו. וכך  יצאתי עם תיק הטיולים הקיבוצניקי שלי, ובו רק בגדים ו"הנערה שבעטה בקן צרעות"- אל תל אביב ההיפסטרית!

הדבר הראשון שעשיתי בתל אביב היה ארוחה קצרה בעזריאלי- המבורגר מגעיל של BBB אם אתם מתעקשים לדעת - ככה שהיום שלי כבר התחיל עם בחילה. אחר כך גם גל הגיעה, והחלטנו שלפני הנסיעה למלון שרתון שבו התארח ג'סטין. בחלק הראשון של הכתבה צילמנו את עצמנו קונים לו מתנות שונות בכל מיני חנויות- רולר בליידס, אומגה 3, בדיקות הריון וכו'.

לבסוף נסענו אל שרתון יחד עם נהג מונית סטריאוטיפי שלא סתם את הפה. כשגענו לשם, המעריצות היו בטוחות שאנחנו פפארצי. הן אמרו שג'סטין מפחד מפפארצי, ושמצלמות עם פלאשים יבריחו אותו . "אנחנו נראים כמו פפארצי?!" אמרתי בניסיון להרגיע אותן, אך זה לא עזר. בשבילן ג'סטין ביבר הוא כמו חתול פצוע שעומד מרחוק- הן עושות לו "פסס פסס" ומשתדלות לא לעשות תנועות חדות.

אלוהים, כמה פתטי אפשר להיות? באמת שאני מנסה להתחבר לרגש הכי ילדותי שבי, שעלול להתלהב ככה מפאקינג זמר, ואני לא מצליח. כמה חוסר מודעות עצמית צריך בשביל לבוא עם שמלת חתונה ולצעוק "ג'סטין מארי מי!" כשהגשר גורם לכל מילה להפוך ליריקה? אני בחיים לא אבין אנשים טיפשים.

עמדנו שם איזה 8 שעות ובסוף הגענו לנקודת אל חזור- להרוג את כל המעריצות, או ללכת. בחרנו ללכת. לעולם לא אדע אם זאת הייתה הבחירה הנכונה.

לחצו על התמונה כדי להגיע לכתבה.

לפני המון זמן כתבתי סיפור עם תובל. שכחתי ממנו עד שנתקלתי בו כשעברתי על "קטעים קודמים" בעריכת הבלוג. צחקתי כל כך חזק עד שכאב לי הראש. אין טעם להמשיך לספר עליו, תקראו בעצמכם.

סיפור עתיק יומין כספל תה

אזדרכת הרים את מקל הקסם הקסום שלו, ואחרי שקלט שזהו נחש ארסי טורף אדם השליך את המקל בצרחות של בלונדינית ולקח את מקל הקסם האמיתי.

"להתראות קובקב! נפגש בגיהנום! ואולי אחר כך נקפוץ להיטלר לקפה!" הוא צרח ורוק יצא מפיו ונזל על שיערות החזה המתולתלות כארנב שלו.

"אבדה קדברה בילי-בילי-בברה ג'ינגלה ג'ינגלה לוף לוף לוף!" צעק וולדמורט והארי נפל על הרצפה ומשקפיו הפכו לשניצל.

"לאאא!!!!" היא צרחה. רונת קמה ממיטתה, מזיעה ומסריחה כקופסה שפג תוקפה.  היא הסתכלה סביב כסביבון וגילתה שהיא לא בחדרה כלל וכלל ואפילו כלל! היא הסתובבה כשעות ארוכות במקום, עד שגילתה עוד דמות שוכבת במיטה, ממש לידה.

 "סליחה? מי אתה?" היא שאלה. לפתע אזדרכת קפץ מהמיטה ואנס אותה!

רונת התעוררה שוב.

"כוסעומו של השעועית הזאת! אני לא אוכל אותה יותר בחיים! אני גם מפליצה כל היום וגם זה עושה לי חלומות רעים!"  היא נזפה בעצמה בבכי והצליפה בישבנה החטוב.  לפתע, הבחינה בדבר מוזר... מוזר עד מאוד כקיפוד שגילה סוד!!!

זוג מספריים בצבע ירוק כתפוח גרני סמית' נח על שולחנה האדום כתפוח בראשית. היא תהתה מאיפה היא יודעת את שמות התפוחים הייחודיים האלה, ואז נזכרה במפת הדרכים של הצפון שאביה נתן לה ליום הולדתה הנחגג ב67 לחודש מרצפטמבר! מאין הגיעו לשם תפוחים?! היא ניסחה במוחה נימוקים וטענות שונות, אך כל מה שהצליחה לחשוב עליו היה "במקבילית הצלעות הנגדיות הן מקבילות"!

ברדיו ההדור כפרח הלימון בשיא פריחתו בדיוק השמיעו את הלהיט "כל הזמן אני חושב על בוטקס!" של מיקי בוגנים. רונת יצאה מהחדר המצחין כרוסי שלה אל המרפסת הלבנה כיוגורט יופלה (48 טעמים שונים! אני חייב לנסות את כולם, צ'ינפוקומון!!!!!!!!!!), והסתכלה לה עולמית לרחוב השומם והרחב כחרוב. "ואו! איזה פומלות! וא-וא-וי-וא!" צעק לה אופנוען קשוח ואפל כלבו של שרדר הרשע בעל שיריון הברזל המבהיק. 

רונת הבינה שהיא ערומה כביום הולדתה, רק עם פומלות בגודל של כדור.  לפתע הגיעו ניידות משטרה, אחת החליקה על בננה ועפה מהכביש. שלושה שוטרים משופמים באזור בית-השחי יצאו בריצה אל כיוונה, אחד מהם החזיק מגה-פון לוהט מסקס אפיל. "אל תקפצי! החיים יפים!" הוא צעק לה.

"אל תעשי את זה! תחשבי על כל ההטבות שבחיים! בפלאפון מקבלים שלושה ספרים בחינם!" הוא המשיך לצעוק.

"אבל זה רק מהספרים הכלולים במבצע ומי בכלל רוצה לקנות את הספר "חמישים CC ותיהי מאושרת" של נעמה קיסרי?! ובכלל אני בקומה ראשונה! זה בכלל לא גבוה!" היא צרחה עד שעינייה יצאו מפטמותיהן.

"אז רוצה להתחתן לפחות?!" הוא צעק לה,

"אני צעירה!@# הייתי צריכה את הכסף!" התייפחה על כתפו רונת בלי שום קשר.

"אני צריך את הכתף הזו," נאנח בעצב השוטר. היא והשוטר נכנסו חזרה אל ביתה כדי לעשות אהבה מתוקה,

אך לפתע הדלת נסגרה עליה! היא התנשמה בכבדות... הדלת ננעלה עליה... היא ניסתה לנשום!!

טוקיו הוטללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל.

מסתבר שפעם הייתי יותר מצחיק. אבל פחות מקובל חברתית :(

מאז ששיחקתי במאס אפקט 2 פיתחתי סלבריטי קראש על איבון סטרחובסקי. לא סתם, ראיתי את אחת הסדרות הכי מחורבנות אבר- "צ'אק" רק בגלל שהיא הייתה שם. עכשיו היא הוציאה פארודיה על ליידי גאגא. איבון. את מושלמת.

אוהב, אשחר.

לפני כמה ימים, נזכרתי בבלוג. במהלך השנה האחרונה, בהדרגה, נטשתי אותו לגמרי. בחודשים הראשונים נגעלתי ממנו כאילו הייתי אישה-שמנה מול סלט בריאות, מכיוון ובאותה תקופה הבלוג קיבל אלפי תגובות בזכות פוסטים פופוליסטיים ופתטיים למדיי שעסקו בהתבכיינות על כמעט מלאכים וניתוח פשטני של קליפי ליידי גאגא. כשהתחלתי להתבגר (וההומור שלי הפך להיות פוליטי, הא הא הא! *מרים את האף* אני כל כך מחוכם!) גיליתי שאני כבר לא מרגיש בנוח לעשות בדיחות ליידי-גאגא ואיתי גל (שעדיין זורק את השם שלי כבדיחה מדיי פעם, מעניין מתי הוא יבין שאף אחד מהקוראים החדשים שלו כבר לא זוכר אותי...)

כששיניתי את העיצוב ואת השם, חשבתי שאוכל לעשות מה שתמיד רציתי ולא התאפשר לי בגלל התדמית של הבלוג. פחדתי שאני אאבד את הקוראים, אולי, אני לא יודע. אבל גיליתי מה שכנראה ברור מאליו- עיצוב חדש לא יגרום לי להתגבר על הפחד שלי מלהיות לא רלוונטי.

עכשיו אני בוגר (טוב, יחסית ללפני שנתיים...), מתוחכם, יש לי שיערות בבית השחי!!!

הסתכלתי על הבלוג לפני כמה ימים, והחלטתי לתת עוד צ'אנס אחד. צ'אנס שונה. במהלך השנתיים האחרונות, הבלוג הפך לסוג של עיתון-קטן, עם כותב אחד. לא עסקתי בחיים שלי בבלוג הזה, ובגלל זה הרגשתי שזה כבר לא הבלוג שלי. עכשיו, שאיבדתי את כל הקוראים שלי- אין לי מה להפסיד! אני יכול לעשות כל שינוי בבלוג, כשחושבים על זה. תתכוננו לבלוג פורנו.

אני לא מתכוון לתת הבטחה שמעכשיו פעמיים בשבוע יהיה פה עדכון, כי המילה שלי בנוגע לזה שווה למילים של...ביבי! (עוד בדיחה פוליטית, הא הא, התחכום! איפה כוס התה שלי? לורנזו!) אני עומד להמשיך לעדכן עם כל מיני שטויות ומדריכים וחרא כזה, אבל אני יותר מתכוון לחפור על חיי המשמימים. למה לא, תתכבדו.

אז, בנוגע לכותרת שלי.

אתם מבינים, את רוב הפעולות הפשוטות שניתן לבצע, צבא ההגנה לישראל- הגוף הנחמד הזה שמכין שישליק מילדים ערבים ומטביע זקנות פלסטיניות בים המלח וETC- לא מסוגל לעשות. כמו, למשל, לנהל לשכות גיוס שמתפקדות. לפני כחודשיים נסעתי לצו הראשון שלי, ומאז ביקרתי בלשכת הגיוס שבטבריה (שהיא אגב, מקום יותר מגעיל מתל אביב, וקשה להיות מקום יותר מגעיל מתל אביב) ארבע פעמים. ארבע פעמים שכללו נסיעה באוטובוס ובזבוז הזמן-שאני-ער-בו-שהוא-גם-ככה-לא-רב במבחנים, בדיקות ביצים, ישיבה בתור, ראיוניות אישיים, ישיבה בתור, בירור פרטים, ישיבה בתור, ישיבה בתור, ישיבה בתור. אני חושב שבזבזתי 10 שעות מחיי בישיבה וצפייה בפקאצות מדברות על הסקס הראשון שלהן בגיל 14. לשכות הגיוס האלה כל כך בירוקרטיים שאפשר להתבלבל ולהחשיב אותן לסניפי בנק הפועלים. כבר ארבע פעמים שאני מזומן ללשכת הגיוס, בכל פעם בטענה מגוכחת אחרת.

לשכת גיוס. לא בטבריה. בטבריה אין תקציב למעקה מדרגות.

אני צריך לעדכן בנוגע לפרט חשוב מהחיים שלי, נולדה לי אחות קטנה. דבר קטן שלא ידעתם על אימא שלי- יש לה משאלה סודית לגרום לפיצוץ אוכלוסין כלל עולמי- יש לי ארבעה אחים קטנים, ועכשיו גם אחות. רוב הזמן אני שונא ילדים, הנה דוגמה: לאחד האחים שלי יש חבר שבכל פעם שהוא מגיע אלינו הוא מתנפל על מגירת החטיפים כאילו הייתה אספקת חמצן ולאחר מכן לא שוכח לבקש "עוד"?

הלוואי והייתה לי תמונה נורמאלית שלה לשים, אבל היא זזה בכל פעם שאני מנסה לצלם אותה. אין ברירה, היא חייבת למות.

התחלתי לעבוד בוואלה zone, אגב, וכבר הספקתי להוציא כמה כתבות. בקרוב אתחיל לעשות שם קומיקס שבועי גיקי למדיי (20 פריימים, תנסו לחשוב על זה כגרסה מקוצרת של החיים כגאון מטורף) הפיילוט אמור לצאת בקרוב, אם אתם מעוניינים אתם יכולים לבדוק!

זה היה המון טקסט, ולכן אני מרגיש צורך לחזור להיות פופוליסטי. הנה קומיקס שפורסם גם בוואלה zone, לאחר שג'סטין ביבר סוף סוף הראה סימנים לבגרות מינית (לכל אחד זה מגיע בשלב שונה, במקרה שלו 17, מה הבעיה?!?!?!?) החליטו להגיב המעריצות בהנהגת אסתריקה חואניטה מלנכוליה עגבת (ראה פרק 2 של החיים כגאון מטורף) בדרכן המיוחדת.

לסיום, הנה וידוי: לאחרונה התחלתי לשמוע, באופן אובססיבי למדיי, מוסיקה של שנות ה30-40. כולם אמרו לי שזה גרוע. אולי גם אתם תגידו. אני אשים בכל מקרה.

בהבטחת עדכון, שיהיה לכולכם שבוע מעולה!