ווהו! אז אחרי פוסט הלהקות המצליח (חה, מצליח, הוא פורסם אחרי שיגעון הכמעט מלאכים, בגלל זה הוא הצליח) רציתי לעשות עוד פוסט! אז הנה אני, יושב לי ומבקר דברים שוב. הפעם, חברי, אמליץ על חמישה דברים אהובים מתחום אחר לגמרי- קולנוע. חמישה סרטי קולנוע איכותיים בטירוף מז'אנרים שונים לחלוטין. אתם צריכים סרטים טובים אחרי הפוסט הקודם! יאלה, פנק אותה.
איפה ואיך: רצוי בבית ולא בקולנוע. כמו כן, לראות לבד. חברים רעשנים ותוהים לא מתאימים לסרט הזה.
צפייה חוזרת?: רק אם אתם רוצים להבין מה לעזאזל ראיתם! (רמז: כן)
דוני דארקו הוא נער שגר בעיירה המרוחקת מידלסקס (בלי הערות מתוחכמות!) וחייו רגילים למדיי. המשפחה שלו רגילה, ההורים שלו אוהבים אותו ו(לפחות מנסים) להבין אותו, האחיות שלו מעצבנות אבל לא עד כדי כך, הוא לא כוכב נבחרת הפוטובול אבל הוא גם לא לוזר חסר חברים (יש לו שניים, שכנראה עוקבים אחריו לכל מקום חוץ מהשירותים) ואפילו צ'ריטה, הילדה הסינית שכולם מתעללים בה לא אומרת לו "צ'תוק!" יותר מדיי.
אבל לדוני דארקו יש כמה בעיות. הבעיה הראשונה היא שהוא הצית כמה מבנים כשהוא היה קטן, וכעת הוא בטיפול פסיכולוגי ולוקח כדורים (או לפחות עושה כאילו הוא לוקח) והבעיה השניה קצת יותר מסובכת.
לדוני יש חבר דמיוני. לחבר הדמיוני קוראים פרנק, והוא ארנב ענקי שחוזה נבואות על סוף העולם.
אוי, המתבגרים של היום, והארנבים הענקיים האלה שלהם!
לארנב הענקי הזה יש בהחלט נבואה, והיא שבעוד 28 ימים, 6 שעות, 42 דקות ו12 שעות יגיע סוף העולם, ונראה (הפתעה!) שדוני הוא המושיע היחידי.
במהלך הסרט, שמתחרש כפי שניתן לצפות ב42 הימים האחרונים של העולם, מספר הסרט על התמודדותו של דוני עם הגעתה של גרטשן- הנערה החדשה לכיתה, והמלחמה במורים וההורים האטומים, ובארנב הענקי שמצווה עליו לבצע פשעים. לאט דוני לומד מאיפה הגיע פרנק, ובדיוק מה הוא רוצה.
איזה סרט. בעצם, כמעט כל סצנה וצילום בסרט הזה מלאים ברגש וכוונה, מחושבים לשניה האחרונה.
מהשוטים על העיניים של דוני, או הסצנה בבית הספר שמעבירה את יחסי הכוחות בצורה מעולה. השירים בפסקול נבחרו בקפידה, וכל שיר מציג את הסצנה שבה הוא מתנגן כאילו נכתב במיוחד בשבילה. העלילה מפותלת ועמוקה ומצריכה צפיה חוזרת, וגם אז לא בטוח שתבינו את הדרך שבו הסרט נגמר. זה מסוג הסרטים שדורשים הרבה מחשבה, הרבה רגש, והרבה תשומת לב. ולכן, תראו אותו לבד. להתמזמז עם החברה או להפליץ עם החברים יהרוס את כל האווירה של הסרט.
הצצה לסרט (סצנת בית הספר שדיברתי עליה, שימו לב עד כמה היא מעולה ולפסקול):
איפה ואיך: עם האחים הקטנים (או הילדים. אבל אני בספק אם יש פה מישהו מעל גיל 20...) או עם כל אחד שתרצו. כדאי בקולנוע, למרות שגם בבית יתאים באותה המידה. משהו חשוב: לא לראות עם אוטאקו גירלז, הן רק יחפרו לכן ויצעקו "איצ'יקידאנה!" כל שנייה. איכס.
צפייה חוזרת?: עד שיימאס לכם (רמז: לא)
אז ככה, כבר סיקרתי את הסרט הזה פה בבלוג לפני שנה. אבל אני מצטער, הוא עד כדי כך טוב שלא יכולתי להתעלם ממנו. הסרט נפתח בנסיעתה של צ'יהירו, שמתנהגת כמו פוסטמה כי היא עוברת דירה. אפילו הפרחים שלה נובלים. ואם זה לא מספיק, אבא שלה, כמו כל גבר נורמאלי מוותר על לבקש הוראות, ובמקום זאת לוקח "קיצור דרך" לבית החדש שלהם. קיצור הדרך מוביל את צ'יהירו והוריה אל חורשה נטושה, ודרכה הם עוברים במנהרה אל עבר אחו רחב אופקים, ובאמצעו מקום אשר נקרא על פי אביה "פארק שעשועים נטוש".
הוריה מתנהגים כמו חזירים, ומתנפלים על אוכל שהם רואים במקום בתירוץ ההזוי של "יש לנו כרטיס אשראי" (זה מה שיעזור להם בחיים) וצ'יהירו שכנראה היחידה במשפחה עם שכל על הראש, יוצאת להסתובב בפארק הנטוש. עד מהרה היא מגלה שהפארק אינו נטוש, ומכיל המוני שדים, רוחות, יצורים שמנים שנראים כמו שפמנון וגם נער אחד ושמו האקו שלא בוחל באף אמצעי כדי לעזור לה. הפארק הנטוש, הינו רחבה ובאמצעה בית המרחץ המפורסם של המכשפה יובאבא, אשר שולטת בעולם הרוחות הזה. ואת הוריה של צ'יהירו אשר אכלו ללא רשות מהמסעדות שלה, הופכת יובאבא לחזירים.
בעזרת קמאג'י, עכביש אנושי שאחראי על הדוד הראשי ולין, עובדת בבית המרחץ מקבלת צ'יהירו חוזה עבודה בבית המרחץ, מכיוון שמי שלא עובד- נהפך לחזיר, או גוש פחם... נייר טואלט... מה שתחליט יובאבא.
כחלק מהחוזה, צ'יהירו מוסרת את שמה ליובאבא, והיא משנה אותו ל"סן". סן, מקבלת את העבודות הקשות ביותר בבית המרחץ. אבל דווקא אז היא מתגלה כרבת תושיה, שתעשה הכול כדי להציל את הוריה ואת חבריה.
בעברי אהבתי מאוד אנימה. משהו השתנה באמצע, והתחלתי לשנוא את הז'אנר ברמות שלא יכולתי לסבול אפילו את פוקימון. אבל המסע המופלא ישאר הסרט האהוב עליי מכיוון והוא מדהים גם ביחס לסרטים לא מונפשים. הייאו מיאזאקי נהנה לשלב מסרים רבים על החברה בסרטיו, והפעם הוא ביקר את התרבות האמריקאית הצרכנית (אך גם את החברה היפנית) ואת ההתייחסות של בני האדם אל הטבע. המסרים מועברים בצורה חלקה, לא דרך דברים שהדמויות אומרות אלא דרך המצב בו הן נמצאות. האנימציה מדהימה, הפרטים הקטנים ביותר ציוריו לפרטי פרטים והסרט נראה בחלקו כציורי שמן יפנים שכמו לתחייה. הסרט קם לתחייה מול הצופה גם בזכות הדמויות המגוונות והססגוניות שממלאות את עולם הרוחות הזה, יצורים עם מסכות במקום פנים, פנים במקום גוף, צפרדעים אנושיות ואנשי צפרדע ודרקונים מוצקים ומיימיים. הסרט מהווה את מסע ההתבגרות של צ'יהירו/סן, אבל הוא מלווה גם את הדמויות האחרות. במהלך הסרט משילות את הדמויות הקליפות ומראות לנו שהן לא בדיוק כפי שהן נראות, חלקן מתבגרות, חלקן פשוט מספרות את האמת.
המסע המופלא הוא סרט להתבגר איתו, סרט להתגבר איתו, וסרט להעביר את הלילה באורגזמה של צבעים ומוסיקה. את הפסקול, אגב, יש לי באייפוד, ואני חורש עליו בכל הזדמנות בה אני באוטו, מדמיין שאני בדרך אל הביצות.
הצצה לסרט (סצנת הרכבת, אולי עלולה להכיל מעט ספוילרים, אבל מומלצת בכל זאת):
הניצוץ - The Shining
ז'אנר: אימה, מתח, פסיכולוגי.
במאי: סטלני קורביק (התפוז המכני)
שחקנים: ג'ק ניקולסון (הכי טוב שיש, השתולים), שלי דובאל (הקומה הרביעית)
איפה ואיך: לבד, או עם חברה, זה משנה? אתם תשתינו דם בכל מקרה.
צפייה חוזרת?: אולי פעמיים.
הסרט, שמבוסס על הספר בעל אותו השם שכתב סטיבן קינג, מספר על ג'ק טורנס, סופר כושל למדיי שכדי להכניס כסף לוקח עבודה כמשגיח במלון אי שם בהרים הקרירים. בחורף, המקום מתקרר ונסגר, ולשאירת העונה מתבקש מג'ק לשמור על המלון מביגפוט, הגרוק, ושאר יצורים העלולים לאיים על מלון מבודד בגבעות. איתו לוקח ג'ק את אישתו המטומטמת וונדי, ואת בנם (על תקן "אני רואה אנשים מתים!") דני.
ג'ק מחליט לנצל את הזמן המשעמם הרב שבו יבלה על ההרים (אני מזכיר, אלו שנות השמונים, אינטרנט לא היה להם) בכתיבת רומן חדש, ובהשתדלות עצומה לא להכות את אשתו למוות, מכיוון והיו מקרים (נפלא לדעת שאשתו יודעת שהוא שיכור ומכה, אבל עדיין יוצאת איתו לבית מבודד בהרים) גם את דני הוא נהג להכות, אבל לא שזה משנה לדני, הוא עסוק בלהיות קריפי, לראות אנשים מתים, ולדבר אל האצבע שלו.
הסרט מספר על הזמן בו בילו משפחתו של ג'ק במלון. לאט לאט, הם מתחילים לאבד את העשתונות. הם בודדים, הם מרוחקים, הם משועממים, והמלון הזה הוא לא כזה סימפטי כמו שהוא נשמע (ואיך הוא נשמע? מלון נטוש בהרים, לא הייתי גר שם גם אם הוא היה עמוס בבחורות ושמן זית) המלון, שבעבר התבצע בין כתליו רצח מחריד ומסתורי, מבלה את זמנו בלהתעלל נפשית ופיזית בתושביו. וכעת, ג'ק השיכור והחלש נפשית הוא המטרה הבאה. ובמהלך הסרט אנחנו מבינים מי הרע האמיתי ומי הוא הקורבן...
מדובר בסרט מפחיד מאוד. אני מתכוון, לא מפחיד "יום שישי ה13". הוא לא מתעסק עם הבהלות. אמנם קיימים כמה רגעים מבהילים, אבל אין שום פרדי קרוגר שקופץ על הדמות מהביוב. הסרט הזה מפחיד כי אתה רואה איך הדמויות משתגעות, ואתה חרד לשלומן. בעצם, חוץ מלדמות של וונדי. עם העיניים הגדולות שלה וההתבכיינות, רציתי שהיא תמות עוד לפני שהיא פתחה את הפה בפעם הראשונה.
הסרט הזה הפך לקלאסיקה, ויחד איתו משפטים כמו "REDRUM" (או "חצר!" בעברית. אה, ראיתם, איזה תרגומן מגניב אני) או "הנהההה ג'ונייייייי" הפכו למשפטים שעשרות תוכניות וסרטים ציטטו. בקיצור, לכו לראות. תשתינו לפני.
הצצה לסרט (למרות שמדובר פה בספוילר מטורף, זאת הסצנה הכי מפורסמת מהסרט, ואני חייב לשים אותה):
קיק אס -Kick ass
ז'אנר: קומדיה, אקשן, נעורים
במאי: מתיו ווהאן (אבק כוכבים)
שחקנים: אהרון ג'ונסון (נער משומקום), ניקולאס קייג' (הנבואה, הפריצה לאלקטרז... והמון... סרטים... אחרים), קלואי מורץ (500 ימים עם סאמר, בולט)
איפה ואיך: חברים, בDVD. קומדיה אחרי הכול.
צפייה חוזרת?: למה לא.
קיק אס הוא הסרט הכי חדש פה (אז יש לי קטע עם סרטים ישנים משנות ה90! תירו בי!) והוא סרט אדיר למדיי שמספר על דייב ליזווסקי (איך אפשר להפוך את השם הזה ליותר יהודוני?!) שהוא נער מתבגר ולוזר שמבלה את זמנו בחנויות וקמיקס ובשאר דברים של חנונים שאני אזדהה איתם.
יום אחד מחליט דייב להיות גיבור על. למה? בלי סיבה ברורה לעין. שום טרגדיה לא קרתה במשפחתו, ההורים שלו לא נרצחו, גם לא הדודים שלו, הוא לא הגיע מהחלל החיצון, אמא שלו סתם נפטרה משבץ באמצע ארוחה. נכון, הוא נשדד פעם על ידי כמה עלק-גנגסטרים אבל מכאן ועד להתרוצץ עם תחתונים על המכנסיים? לא, דייב רוצה להיות גיבור על כי הוא מעריץ את העולם הזה. הוא פשוט רוצה לעזור, בלי אף סיבה. מטרה נעלה! לכן, דייב קונה חליפה ירוקה וקורא לעצמו "קיק אס" ויוצא אל הרחובות! חבל, אפוא, שהוא גר בעולם האמיתי, ובפעם הראשונה שהוא מנסה להתמודד עם הגנגסטרים הוא נדקר ואז נדרס על ידם. הייתם חושבים שזה יעצור את דייב, אבל לא! יחד עם המון ניתוחים שעשו את הגוף שלו למעט חסין לכאב, דייב עם המאצ'טות (זה מאצ'טות? לא. זה סתם מקלות) שלו יוצא להלחם בפשע! במהרה הוא מתפרסם בעזרת יוטיוב, ואחריו קמים שורה של חקייינים שרוצים גם לעזור לסביבה.
בינתיים, דיימון- הידוע בכינויו "ביג דדי" היינו מה שאפשר לקרוא סוג של באטמן אמיתי. הוא, ובתו הקטנה מינדי "היט גירל" עושים את מה שדייב עושה רק על אמת. הם באמת הורגים פושעים, הם באמת נכנסים לסכנה, ובאמת לובשים גלימות! (הם לא ראו משפחת סופר-על? גלימות נגמרות רע! רע!)
השניים נמצאים במסע נקמה כנגד מאפיונר, ולכל הבלאגן הזה נכנס דייב שרק רוצה להתרוצץ ברחוב ולהצהיר "אל האין סוף ומעבר לווו!"
כמה דברים שכדאי שתדעו על הסרט הזה:
הוא אלים. כמעט בסגנון להרוג את ביל.
לא רק שהוא אלים, רוב הרציחות מתבצעות על ידי היט-גירל, שהיא בערך בת 10.
הוא הסרט הכי מגניב שאתם יכולים לראות בקולנוע.
אתם צריכים להבין מה זה לראות ילדה בת עשר עם קוקיות ובגדי בית ספר רוצחת שורה של מאפיונרים אחד אחרי השני משל הייתה ביאטריקס קידו. הכול בסרט הזה צועק "מגניבבבבב" מהתלבושות, לאפקטים, הקרבות, המוסיקה, שפריצי הדם הבלתי הגיוניים. ברור שהייתה פה כוונה למחווה, אבל יצא משהו שהוא הרבה יותר הומוריסטי והרבה יותר מגניב. בסרט גם יש מסר קטן על לקחת את החוק לידיים (מה שאני תוהה זה, איך אין עוד בעולם שלנו גיבורי על? באמת, הסרט הזה מראה שאפשר ועוד איך, איך זה עוד לא קרה?!) והוא פשוט תענוג לעיניים
הצצה לסרט (סצנה אדירההההההה עם היט גירל, לא מכילה ספוילרים כל כך.):
סרטי פיקסאר - PIXAR
ז'אנר: מצויר, פנטזיה, מדע בדיוני, לכל המשפחה!
במאי: ג'ון לאסטר ועוד המון ח'ברה אדירים
איפה ואיך: עם המשפחה, לבד, בקולנוע, במחשב, בטלוויזיה, איפה שתרצו.
צפייה חוזרת?: אני עוד צריך לעשות איזה מרתון פיקסאר. בפעם ה70.
מה יש להגיד על פיקסאר חוץ מזה שהסרטים שלה ירשמו בהיסטוריה? הסרטים האלה, הם הקלאסיקות שהילדים של היום יגדלו עליהם, בדיוק כמו שאנחנו גדלנו על פיטר פן, הרקולס, וסרטי דיסני הרבים.
כיום, דיסני קצת איבדה את הקסם, ואולי זה בגלל שכל הח'ברה הטובים שלה עברו לפיקסאר. (לא נורא, היא הבינה מהר והשתלטה על החברה)
פיקסאר הם חברת אנימציה בעצם התחילו את סרטי האנימציה הממוחשבת. מי יודע איך היה נראה עולם הקולנוע בלעדיהם? ומה היינו עושים בלי צעצוע של סיפור, מפלצות (ע"ר), מוצאים את נמו, משפחת סופר-על, רטטוי, וול-אי, ולמעלה? אני לא רוצה לדעת.
אני אגיד כמה מילים על כל סרט, רק כי אני חייב. הם התחילו בצעצוע של סיפור, שאני לא יודע אם יש מתבגר פה שלא ראה את הסרט בילדותו, ודרך שלושת הסרטים העבירו בצורה מדהימה נושאים כמו נטישה והתבגרות. אלא דברים שלא מוצאים היום בסרטי ילדים, שמורכבים בעיקר מחיות מדברות על אי בודד, חיות מדברות בחלל, חיות מדברות על אי בודד בחלל וכו'. אחר כך הגיע באג לייף המגניב, ואז מפלצות (ע"ר) המופתי והמקורי. מוצאים את נמו, ששינה את עולם האנימציה בים המונפש והתלת-מימדי הראשון בקולנוע. משפחת סופר-על הוא כבר באמת יצירת אומנות, ואחד מהסרטים הכי טובים אי פעם. רטטוי (הוא עוסק בצרפת, אבל בעיקר צוחק עליה, אז אהבתי אותו) ואיך לא וול-E, שהראה שאפשר לעשות חצי סרט שבו לא מדברים ועדיין להעביר יותר ממה שהצליחו שחקנים הולוודים להעביר בכל הסרטים שלהם. ולמעלה, שיש לציין את עשר הדקות הראשונות שלו שמתמודדות עם המוות בצורה מעולה אבל לא מדכאת.
נו, זה פיקסאר. אין אף אחד שלא אוהב אותם, ואם יש הוא מעפן.
הצצה לסרט (סצנה מהסרט "למעלה", עשר הדקות שעליהן דיברתי, שחזקות בכל צורה אפשרית)
עוד סרטים מומלצים שלא ארחיב עליהם כי הפוסט הזה ארוך תחת גם ככה:
מועדון קרב
קורליין (ודלת הקסמים)
להרוג את ביל (1&2)
ג'ונו
החבובות (הסרט)
מנהטן הקטנה
יאלה, תקנו DVD, או תעשו את הפעולה הזאת שאני לא יכול לציין כי זה לא חוקי בעליל והממשלה מקשיבה לכולנווווווווווווווווו רק תראו את הסרטים האלה, ומכולם מובטחת הנאה צרופה. אם... יש לכם מוח... אה ירדני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
