שלוש שנים שאני כותב בבלוג הזה, ובעצם מעולם לא העלתי את הנושא הזה.

טוב, אז אני היפוכונדר. משמע, אני מפחד ממחלות. זה לא פחד רציונאלי כמו נגיד... להיחטף על ידי אנס אל תוך סמטה חשוכה. זה פחד שהוא הגיוני לחלוטין, ואם האנס הוא (וכנראה שהוא) הולי סניה, אז בכלל.

לא, כהיפוכונדר אם אני אגלה שהשתנה מרובה מרמזת על סכרת, אני אתחיל לבדוק בהיסטריה את כמות הפיפי שאני משתין. אם אני אגלה שדם שיוצא בשיעול הוא תסמין של שחפת, אני אתחיל לבדוק את היד בכל פעם שאני משתעל. אני מפחד מלחלות.

בעצם, אני חושב שהפחד האמיתי שלי הוא מלאבד שליטה בגוף שלי, כי אני לא מפחד כל כך מלמות. מחשבות על נגיד, מוות-אפוקליפטי ממלאות אותי בהתרגשות. בשנה שעברה, לקוראים יותר ותיקים- עברתי תאונת דרכים. (או בצורה יותר מצחיקה: נדרסתי!) והיפוכונדר שעובר תאונת דרכים משתווה לארכנופוב שנעקץ על ידי אלמנה שחורה.

אני עוצר את הנושא שניה.

אני חייב להגיד משהו, האח הקטן שלי התחיל לנגן לא מזמן על חצוצרה ובא לי לדחוף לו דינימיט לשם. כוסאמאשלו שינגן בחדר.

איפה הייתי? כן, אחרי שנדרסתי פתחתי עוד פחד-לא-רציונאלי בנוסף להיפוכונדריה שלי והוא היה מוטורפוביה- פחד ממכוניות.

כשאני חוצה כבישים, אני מרגיש כאילו יש לי פחד גבהים ואני הולך על חבל דק מתחת לתהום. שני הפחדים האלה, הם הסיבה שלא עדכנתי בשנה שעברה. איבדתי שליטה על הגוף שלי כשהייתי מגובס וחסר אונים. חוץ מהפער הלימודי שצברתי (ועדיין לא הצלחתי להשלים) גם התחלתי להתחרפן כאילו הייתי בבית-אח-גדול-משלי. לקח לי הרבה זמן להתאושש. אני אעצור את זה כאן.

אתמול הייתי בפגישת עיתונאים של וואלה zone בתל אביב. להסתובב בתל אביב זה בעיה בשבילי משלוש סיבות:

• יש שם המון זקנים בודדים. זה מדכא אותי.
• התלאביבניקים מגניבים מדיי בשביל לחכות ברמזורים אדומים, זה הופך אותי לפקעת עצבים.
• היפסטרים.

אם יש משולש קדוש שגורם לי לסבל, זה זקנים, מעברי חצייה, והיפסטרים. זה לא שאני שונא היפסטרים מהפוזה, אני פשוט נורא רוצה להכות אותם. עם מגב.

בכל מקרה, הופתעתי לטובה. העורכת שלי אדירה, הכתבים אדירים (ואני נשבע שאף אחד לא מכוון לי אקדח לראש!!!) והיה ממש כיף חוץ מכמה דברים מטומטמים שנאמרו שם, וקצת חרפנו אותי. קשה לי לא להגיב, או לא להגיד את המילה האחרונה, ולכן הייתי צריך לשבת ולנשוך את שפתיי בשקט.

אחר כך (אוי ואבוי, זה הפך לתיאור יום! שמישהו ישתיק אותי!!) אכלתי עם יערה וגל (זאת מהפעילים?) אני חושב שכסיכום אני עומד לנסוע לתל אביב הרבה יותר. זאת הפעם האחרונה שאתם תקראו כאן תיאור "הלכתי, עשיתי" יש לי בחילה רק מלקרוא את זה.

זה פוסט מדכא קצת, לא?

השבוע היה לי חופש (משמע, גדנ"ע) ובכל רגע אני יותר ויותר מאושר שלא הלכתי למערכת הפתטית הזאת כי פשוט לא הייתי מוכן לעשות את זה. אף מפקד מושתן לא יגיד לי לעשות שכיבות שמיכה.

בעקבות שיחות עם אבא שלי ואח שלי, שניהם פטריוטים שזה משהו, פרסמתי קומיקס בוואלה (מעכשיו זה עומד להיות שבועי! כנסו! רחמים!)

הקטע המצחיק הוא שבעקבות הקומיקס קיבלתי הרבה טוקבקים זועמים שהאשימו אותי בהומפוביה, שמאלנות, הסטה, נבזות, וכו'. אני לא מתכוון לעשות את הנאום הפתטי של "אין לי בעיה עם הומואים!" כי אם קיבלתם את הרושם שאני הומופוב מהקומיקס אתם מטומטמים.

מה שכן, אני בהחלט שמאלני מניאק. ודיי נבזי.

טוב, זה עומד להיות קבוע. איך אני מת על פאיסט.

לפני כמה ימים, נזכרתי בבלוג. במהלך השנה האחרונה, בהדרגה, נטשתי אותו לגמרי. בחודשים הראשונים נגעלתי ממנו כאילו הייתי אישה-שמנה מול סלט בריאות, מכיוון ובאותה תקופה הבלוג קיבל אלפי תגובות בזכות פוסטים פופוליסטיים ופתטיים למדיי שעסקו בהתבכיינות על כמעט מלאכים וניתוח פשטני של קליפי ליידי גאגא. כשהתחלתי להתבגר (וההומור שלי הפך להיות פוליטי, הא הא הא! *מרים את האף* אני כל כך מחוכם!) גיליתי שאני כבר לא מרגיש בנוח לעשות בדיחות ליידי-גאגא ואיתי גל (שעדיין זורק את השם שלי כבדיחה מדיי פעם, מעניין מתי הוא יבין שאף אחד מהקוראים החדשים שלו כבר לא זוכר אותי...)

כששיניתי את העיצוב ואת השם, חשבתי שאוכל לעשות מה שתמיד רציתי ולא התאפשר לי בגלל התדמית של הבלוג. פחדתי שאני אאבד את הקוראים, אולי, אני לא יודע. אבל גיליתי מה שכנראה ברור מאליו- עיצוב חדש לא יגרום לי להתגבר על הפחד שלי מלהיות לא רלוונטי.

עכשיו אני בוגר (טוב, יחסית ללפני שנתיים...), מתוחכם, יש לי שיערות בבית השחי!!!

הסתכלתי על הבלוג לפני כמה ימים, והחלטתי לתת עוד צ'אנס אחד. צ'אנס שונה. במהלך השנתיים האחרונות, הבלוג הפך לסוג של עיתון-קטן, עם כותב אחד. לא עסקתי בחיים שלי בבלוג הזה, ובגלל זה הרגשתי שזה כבר לא הבלוג שלי. עכשיו, שאיבדתי את כל הקוראים שלי- אין לי מה להפסיד! אני יכול לעשות כל שינוי בבלוג, כשחושבים על זה. תתכוננו לבלוג פורנו.

אני לא מתכוון לתת הבטחה שמעכשיו פעמיים בשבוע יהיה פה עדכון, כי המילה שלי בנוגע לזה שווה למילים של...ביבי! (עוד בדיחה פוליטית, הא הא, התחכום! איפה כוס התה שלי? לורנזו!) אני עומד להמשיך לעדכן עם כל מיני שטויות ומדריכים וחרא כזה, אבל אני יותר מתכוון לחפור על חיי המשמימים. למה לא, תתכבדו.

אז, בנוגע לכותרת שלי.

אתם מבינים, את רוב הפעולות הפשוטות שניתן לבצע, צבא ההגנה לישראל- הגוף הנחמד הזה שמכין שישליק מילדים ערבים ומטביע זקנות פלסטיניות בים המלח וETC- לא מסוגל לעשות. כמו, למשל, לנהל לשכות גיוס שמתפקדות. לפני כחודשיים נסעתי לצו הראשון שלי, ומאז ביקרתי בלשכת הגיוס שבטבריה (שהיא אגב, מקום יותר מגעיל מתל אביב, וקשה להיות מקום יותר מגעיל מתל אביב) ארבע פעמים. ארבע פעמים שכללו נסיעה באוטובוס ובזבוז הזמן-שאני-ער-בו-שהוא-גם-ככה-לא-רב במבחנים, בדיקות ביצים, ישיבה בתור, ראיוניות אישיים, ישיבה בתור, בירור פרטים, ישיבה בתור, ישיבה בתור, ישיבה בתור. אני חושב שבזבזתי 10 שעות מחיי בישיבה וצפייה בפקאצות מדברות על הסקס הראשון שלהן בגיל 14. לשכות הגיוס האלה כל כך בירוקרטיים שאפשר להתבלבל ולהחשיב אותן לסניפי בנק הפועלים. כבר ארבע פעמים שאני מזומן ללשכת הגיוס, בכל פעם בטענה מגוכחת אחרת.

לשכת גיוס. לא בטבריה. בטבריה אין תקציב למעקה מדרגות.

אני צריך לעדכן בנוגע לפרט חשוב מהחיים שלי, נולדה לי אחות קטנה. דבר קטן שלא ידעתם על אימא שלי- יש לה משאלה סודית לגרום לפיצוץ אוכלוסין כלל עולמי- יש לי ארבעה אחים קטנים, ועכשיו גם אחות. רוב הזמן אני שונא ילדים, הנה דוגמה: לאחד האחים שלי יש חבר שבכל פעם שהוא מגיע אלינו הוא מתנפל על מגירת החטיפים כאילו הייתה אספקת חמצן ולאחר מכן לא שוכח לבקש "עוד"?

הלוואי והייתה לי תמונה נורמאלית שלה לשים, אבל היא זזה בכל פעם שאני מנסה לצלם אותה. אין ברירה, היא חייבת למות.

התחלתי לעבוד בוואלה zone, אגב, וכבר הספקתי להוציא כמה כתבות. בקרוב אתחיל לעשות שם קומיקס שבועי גיקי למדיי (20 פריימים, תנסו לחשוב על זה כגרסה מקוצרת של החיים כגאון מטורף) הפיילוט אמור לצאת בקרוב, אם אתם מעוניינים אתם יכולים לבדוק!

זה היה המון טקסט, ולכן אני מרגיש צורך לחזור להיות פופוליסטי. הנה קומיקס שפורסם גם בוואלה zone, לאחר שג'סטין ביבר סוף סוף הראה סימנים לבגרות מינית (לכל אחד זה מגיע בשלב שונה, במקרה שלו 17, מה הבעיה?!?!?!?) החליטו להגיב המעריצות בהנהגת אסתריקה חואניטה מלנכוליה עגבת (ראה פרק 2 של החיים כגאון מטורף) בדרכן המיוחדת.

לסיום, הנה וידוי: לאחרונה התחלתי לשמוע, באופן אובססיבי למדיי, מוסיקה של שנות ה30-40. כולם אמרו לי שזה גרוע. אולי גם אתם תגידו. אני אשים בכל מקרה.

בהבטחת עדכון, שיהיה לכולכם שבוע מעולה!