פרולוג:

המשך (הפעם באמת) יבוא!

או-לה-לה חביירים! הלחץ של אתמול עבר בהצלחה. אני מצטער על שהבהלתי אתכם בפוסט הפסיכופתי הזה אתמול. בכל מקרה, ברוכים הבאים לפוסט נורמאלי לשם שינוי! מחיאות כפיים! לכבוד הפוסט הנורמאלי הראשון בשבוע וחצי האחרונים אירגנתי לכבודכם שלל הופעות של טוקיו הוטל ושלומי שבן!

מה? לאן כולכם הולכים? רגע! חכו! אני מוכן להתפשט!

או, תודה שחזרתם באמת, שום דבר לא מרצה אתכם! אז נתחיל את הפוסט בכמה מילים על הצגת סוף השנה בבית הספר שלי:

לה-צרפתי, קיטשי, מצחיק, צבע.

ועכשיו ברצינות, מי שכתבה את ההצגה הבריקה ברעיון גאוני: הצייר הצרפתי והעיוור (אני, כדלקמן) יצייר את התפאורה תוך כדי ההופעה (ביחד עם עוד שני ציירים אחרים- אבל רק לי היה טקסט!!11) ואכן כולי הייתי מרוח בצבעים בסופה. הקהל אהב את הקטע ואת המבטא הצרפתרוסי שיצא לי ואפילו צחק.

וזה נורא נחמד שהקהל אהב את ההצגה, אני מקווה שהתפקיד הזה יפתח לי תפקידים קצת-פחות-מפגרים בשנה הבאה.

או שאולי נועדתי להצחיק, וחיי יהיו מלאים בסבל ואומללות

אז אסיים את המילים על ההצגה, במשהו שתובל לימדה אותי:

ז'סווי אוברזיל! ("אני חציל!" למרות שאני יותר גזר)

ולנושא הבא, קומיקסים.

ובכן, שמתם לב שכמות הקומיקסים ירדה קצת ואני מבטיח לכם שאני לא מתכוון להפסיק איתם. אני פשוט בתקופה שבה יותר מתחשק לי לכתוב מאשר לצייר, אבל היא תעבור ואני מבטיח שעוד החודש יעלה קומיקס.

ובאותו נושא, פרוייקט הפרק המלא (פרוייקט ה11 במקור אך שמו שונה מכיוון והוא לא יהיה כסרטון כפי שהובטח אלא כקומיקס ארוך כמו פרוייקט הצלצול) עוד לא מוכן בכלל. עוד לא התחלתי לעשות אותו, אין לי זמן אליו ואני מקווה שעכשיו, כשיש חופש אני אתפנה לעשות אותו ולכן לקומיקס אין תאריך יציאה לאור.

אני מקווה שכמה שיותר מוקדם, עמכם הסליחה.

וסיפורו של מוות! חבר'ס, עלה פרק שלוש בסיפור המתח-ההומוריסטי על המוות בכבודו ובעצמו!

"דלתות הזכוכית הגדולות נפתחו בכניסתי אל שדה התעופה. גורר אחרי מזוודה שחורה, הלכתי לכיוון הקבלה. שדה התעופה היה ריק מאדם והרעש היחיד היה רעש צעדיי."תעודת זהות בבקשה?" אמרה בחיוך פקידת קבלה מחומצנת שיער. הוצאתי מהכיס את התעודה ונאנחתי חלושות בעוד היא קראה את שמי בקול רם מדי..."

לחצו כאן כדי לקרוא את שאר הפרקים.

ולסיום הפוסט, עוד ציור פרי פלאשי.

הוא אוהב אתכם, וגם אני...

...בתשלום מראש.

אוללה! קומו סבה? סבה ביין! שרימפס! בגאט! פפיון! לה פריז! המונה ליזה! ווי! נו! כושלהאמק!

אני צריך לשחק צייר צרפתי ועיוור בהצגת סוף השנה והמבטא יוצא לי חרא. לא משנה כמה התאמנתי כל מה שקיבלתי היו חיוכים מזויפים או אנשים שנקרעו מצחוק "יאווו עכבר צרפתייי זה קורע" וכולי וכולי. ההצגה תתחיל בשמונה ובעוד כשעה אסע לבית הספר להכנות אחרונות.

והטקסט שאני אמור להגיד הוא מוסר ההשכל החשוב של ההצגה, קיטשי ברמה מטורפת.  "בשביל לצור הרמוניה של יופי צריך לגוון! להשתמש בכל הצבעים!" הקיבוצניקים ההיפים האלו.

אה, וסיימתי את השנה הזו. כיתה ח' הייתה לא כיפית בעליל. לא נהנתי כלל וכלל, ועוד כל מיני קללות עסיסיות. נקווה ששנה הבאה יהיה יותר מעניין מהשנה הזו. אבל כנראה שלא יהיה.

*מביט בשעון*

אוי ואבוי יש עוד חמישים דקות ואז אני נוסע.

לא טוב לי, אני לחוץ.

כשאני לחוץ אני מצייר שטויות.

כשאני לחוץ אני כותב פוסטים קצרים וחסרי כל משמעות.

פוסט קצר זה הוא חד פעמי מכיוון וזהו.

ביי! אורווואה! ארי-ודרצ'י! להתראות! אדיוס! סאיונרה! ואחדליחמנדולי חומוס!