טוב, אז לקוראים חדשים, לאנשים שלא מכירים אותי, או לכאלה שאיבדו את הזיכרון- לפני שנה בדיוק עברתי תאונת דרכים לא נעימה במיוחד, שהשאירה אותי (היפוכונדר בפוטנציה) עם פחד לא רציונאלי משהו ממכוניות. ולכן, נסיעה לאילת, בדרך הנעימה להחריד של כביש 90, גרמה לי להפרשות לא רצוניות וחירפון ההורים שלי ("אבא! תזהר!"-"אשחר, אני לא יאיט בכל פעם שתראה פרפר בצד הכביש" או לחלופין "על כמה אתה נוסע יא פסיכופט?!"-"על חמישים! אתה רוצה שניסע על אפס? כן, אשחר, בוא ניסע על אפס") אבל למרות זאת, אי אפשר להאשים אותי. כאילו, מישהו פה נסע פעם בכביש הזה? זה מרגיש כמו דרך המוות של בוליביה (רק מיני, ככה זה אצלנו) ולכן בכל פעם שאבא שלי ניסה לעקוף משאית שנסעה על 10 קמ"ש אני עצמתי את העיניים ומלמלתי שטויות היסטריות.

החדר המגניב של אשחר (כותרת חלופית: אשחר מקבל חדר משלו, נהנה, עד שנבהל למוות מתמונה מפחידה על הקיר שלו ומעביר את הלילות במחשבות על מוות על טבעי) 

אז לאחר הנסיעה הנעימה משהו הזאת הגענו אל אילת. קיימת במשפחה שלי כבר שנתיים סלידה מסוימת ממלונות באילת, הרי לפני שנתיים שברתי שם את היד ולפני שנה כולנו היינו שם כל כך חולים שהאחים שלי הקיאו קיא בצורת ספגטי.

אבל אני, במיוחד, מתעב את אילת בדרכים שאינם מובנות לאנושות. ריכוז כזה של ערסים, ים, וחום נמצא רק במקום אחד! (ובבת ים. בעצם)  בכל מקרה, המלון הראשון אליו הגענו היה מלון ספורט, שלצערי הרב רוב הפעילויות בו עוסקות באה... ספורט. אבל ניהיה אופטימים! להפתעתי גיליתי שקיבלתי חדר לעצמי, ובו אוכל לחגוג, לא להתקלח, לשבור את הטלוויזיה, לגנוב את הברז ולהזמין זונה. לאחר שהפכתי את החדר לביתי יותר (=תחתונים בכל מקום) ישבתי לי על המחשב הנייד והטרדתי את חברי במצלמת האינטרנט. בכ"מ, נגיע לפואנטה. בערך בחצות, אני מדבר עם לינה (הבלונדה מהלוגו, פה למעלה) ואז מציץ ימינה, ועל הקיר הייתה תלויה תמונה. מיד צייצתי כאישה במצוקה.

כפי שתוכלו לראות משמאלי, מדובר באיש-גיבן שנראה כמו זומבי מ"גבעות הפחד" הולך לעברך, מה שהעביר בי צמרמורת וזכרונות מהצלצול. את התמונה הפכתי והלכתי לישון כמו יצור טוב.

בית המלון (כותרת חלופית: צוות בידור... חחחח... בידור....)

אחרי ההתמקמות בחדר (התמקמות. זאת אפילו מילה? התמקמות, התמקמות... איבדתי את המשמעות) יצאנו אל הלובי, שם בירכו אותנו צוות הבידור. בעצם, צוות הבידור הוא ה-דבר הכי מעצבן שאפשר לפגוש בבתי מלון. מדובר בחבורת ספק שחקנים-רקדנים-זמרים-ליצנים-רופאי שיניים עם פטיש מיוחד לגרום לילדים קטנים לצרוח וללבוש תלבושות ליידי גאגא. בלעה.

בגלל שאני מוקף באלפי ילדים קטנים (ולכולם כמובן יש לי קשר משפחתי) נאלצתי לקחת את אלי (נו, נו, הבלונדי, גם פה למעלה. אני לא צריך באמת להסביר הכל, נכון?) ואת אשל (שזה האח בן השנתיים שלי) לראות את האטרקציה משהו של אישה-לבושה-כחתול-ומפחידה-ילדים-קטנים. אני לא מבין מה הם חשבו, אין באמת ילד קטן שיחשוב "היי, זה חתול ענקי, איזה מגניב!" במיוחד לא כשיש לו פה שמסוגל לאכול אותם.

אבל מספיק עם דיבורי המלון, באנו לפה לרדת על אילת!

הים באילת, הו, איזה מקום קסום ואה... אה... מקסים. אין בו ערסים, אין בו פרחות טיפשות כמו נעל שאשכרה אומרות "לא, את" ואין בו מצילים מתלהבים. ועכשיו נצא מעולם החלומות. איכס, הים באילת. נכון, הוא יפה בדרכו שלו, אבל הבעיה היא שהשכנים אינם נאים בעיניי. כאילו, מילולית... הם לא נאים...

 הגעתי לשם עם כל המשפחה שלי, ולאחר שהתמרחתי במשך שעה (ונשרפתי בכל מקרה) נכנסתי לי אל המים בכיף. אבל מכיוון שזה הים באילת, ועל כל סנטימטר יש שונית אלמוגים, לא היה איפה לשחות. יש בים הזה יותר זהרונים מאשר טיפות מים! ואני היפוכונדר, כן? אז יש לי קצת בעיה עם זה, ולכן את רוב הזמן ביליתי בצרחות "אומייגד זה זהרון!!! אה, לא, פווו, איזה מזל! זה רק הכריש ממלתעות."

וזה רק בתוך הים! על החוף קיימים יצורים ארסיים הרבה יותר (או שעליי, למען האמת, להגיד ערסיים)

איכס, כמות הבטן השעירה הרקיעה שחקים. בכל פעם שניסיתי לצלם משהו עבר איש שמן ושעיר במקום וכל מה שתפסתי היה את הבטן שלו.

אחרי שביליתי את זמני בלהמליח את עייני במים התפנתי לצלם את האחים שלי מתעללים אחד בשני (התמונה משמאל>)

לאחר הים גם היינו בטיילת, שהם האחים החכמים במיוחד שלי עשו ראסטות. כן, ראסטות *מכה את הראש עם פטיש*