אוללה! קומו סבה? סבה ביין! שרימפס! בגאט! פפיון! לה פריז! המונה ליזה! ווי! נו! כושלהאמק!

אני צריך לשחק צייר צרפתי ועיוור בהצגת סוף השנה והמבטא יוצא לי חרא. לא משנה כמה התאמנתי כל מה שקיבלתי היו חיוכים מזויפים או אנשים שנקרעו מצחוק "יאווו עכבר צרפתייי זה קורע" וכולי וכולי. ההצגה תתחיל בשמונה ובעוד כשעה אסע לבית הספר להכנות אחרונות.

והטקסט שאני אמור להגיד הוא מוסר ההשכל החשוב של ההצגה, קיטשי ברמה מטורפת.  "בשביל לצור הרמוניה של יופי צריך לגוון! להשתמש בכל הצבעים!" הקיבוצניקים ההיפים האלו.

אה, וסיימתי את השנה הזו. כיתה ח' הייתה לא כיפית בעליל. לא נהנתי כלל וכלל, ועוד כל מיני קללות עסיסיות. נקווה ששנה הבאה יהיה יותר מעניין מהשנה הזו. אבל כנראה שלא יהיה.

*מביט בשעון*

אוי ואבוי יש עוד חמישים דקות ואז אני נוסע.

לא טוב לי, אני לחוץ.

כשאני לחוץ אני מצייר שטויות.

כשאני לחוץ אני כותב פוסטים קצרים וחסרי כל משמעות.

פוסט קצר זה הוא חד פעמי מכיוון וזהו.

ביי! אורווואה! ארי-ודרצ'י! להתראות! אדיוס! סאיונרה! ואחדליחמנדולי חומוס!

בעזרתה הרבה של תובל הנה אני מעלה את הסיפור קורע הלב, "רק מטורפים" שאין לו אף קשר עם "רק ידידים" חוץ מזה שהוא צוחק עליו.

בלי הרבה דיבורים, נתחיל!

לכל מי שאין כוח אני מציע לכם לקרוא את זה, זה באמת באמת קורע מצחוק.

רק מטורפים.

הלכתי אל תיבת הדואר, נפלתי מבוטן שהיה מונח שם והתחלתי ליילל, אך הפסקתי כשראיתי את השכנה מסתכלת עליי.

ניגבתי את הדמעות וזרקתי עליה נעל ואז חזרתי הביתה ונכנסתי לבלוג שלה. היא ממש מכוערת אבל מצד שני ממש יפה. פתאום ראיתי שאני מופיע בנכנסו כעת, מיד יצאתי משם.

1,000,000 שנה לפני:

 אני גוגו ואני איש מערות! תנו לי אוכל!!!!!! ממותה! אעע! החרעלכקנםלנעלקנלקעיםפערםפפרע@@!

סתם,לפני שלוש שנים:

היי, אני אשחר כהן ועליתי לכיתה ח' ולאף אחד לא אכפת!

החבר הכייייייי טוב שלי הוא דיב (הוא נמשך לבנים בגלל העובדה שאין לו איבר מין, איזה מסכנון).

משעמם לי רצח, אז אספר לכם את סיפור חיי - 

לקלמר שלי קוראים נחמה, למכנס שלי משה, לחולצתי אפריים והשם של הפלאפון שלי הוא אריה.

וזה היום הראשון שלי בבית הספר החדש, תפרגנו!

נטע: אומגד מיזה הכוסון על עד החלל וביכלעילעלעלעל הזה איזה ג'ינג'י סקסי! אני כאילווו שיעוו חולה לו על הבולבולון! חוחו! מור: את לא יודעת?! זה הילד החדש, קוראים לו אשך או משהו כזה.

נטע: אשך? איזה שם מוזר לילד. נו טוב, העיקר שהוא טוב במיטה! חוחו!

הסתכלתי וראיתי את הילדה הכי כוסית שראיתי בחיי שלי. היה לה שיער בלונדיני ארוך ושופע מלא בכינים, ציצי נפול אבל גדול והשיער בלט לה מבית השחי, ואז הבנתי כמה היא גועלית.

(אם לא הבנתם עדיין, הספקתי להגיע לבית הספר החדש, ומשום מה לאף אחד פה אין צוואר - בדיוק כמוני! אני כבר מרגיש פה כמו בבית!)

אני: ואו, איזו מכוערת היא.

דיב: אל תתייחס, מאמי. זו נטע והיא פקאצת על עם סופר דופר כיעור.

אני: אבל תסתכל על הכוסית לידה! איזו כוסית על! אומגד!

דיב: זו מור,היא לא ממש שפויה אז לא הייתי מציע לך להתקרב אליה.

אני: אוי, תשתוק, אין לך איזה כנס אוהבי-דילדו ללכת אליו?

נכנסנו לכיתה והיו שם אוסף של אנשים מכוערים, אפילו ארנב מדבר היה שם, אין גבול לטימטום!

נטע: הו...

באני בובו: מה קורה, בובה, רוצה לצאת לסיבוב עם החתיך של השכבה?

נטע: לך לדחוף גזרים חתיכת ערס, אתה לא רואה שהגיע לפה כוסון על אמיתי?

באני בובו: מה זה? זה גמד ג'ינג'י, ברח מסנטה קלאוס נראה לי!

נטע: ואתה ברחת מחג הפסחא, סו ואט?

שמעתי ת'שיחה שלהם והארנב ההוא הסתכל עליי במבט רצחני במיוחד, אולי יש לו טחורים.

באני בובו: אני אעשה הכול, אבל הכול, כדי לגרום לגמד הקטן לסבול, הוא יסבול, כן... הוא יסבול!!!

אני: כן, הבנו ת'רעיון הכללי, אני אסבול, וגם אמרת את זה בקול רם.

השיעור התחיל ואז נגמר, ציירתי כל השיעור והיה מאוד-מאוד משעמם, ואז הגיעה ההפסקה.

יצאתי החוצה וראיתי את מור עומדת על גג בית הספר.

מור: סופסוף, זהו! אני אקפוץ מבניין בית הספר ואצטרף לחבריי המתים! *קופצת*

אני: לאאא!!!!!!!!!!!!!

רצתי ותפסתי אותי, נפלנו שנינו אך היא ניצלה בנס, הסתכלנו אחד לשני בעיניים, זו הייתה אהבה, אך אז היא קלטה שהיא לא מתה.

מור: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא~!!!!

המשך יבוא.

תגובות יתקבלו בהכרחה, אה זאת אומרת, בברכה.

"הפצע" מחלים, מתאקלם בחברה החדשה. מצאתי את חבריי האמייתים, התומכים. מצאתי את הדרך שלי להביע את הכישרון, מצאתי הכול ואעכשיו אני רק צריך לסדר הבלאגן שהשארתי. אני מחייך, אני צוחק, בעיות יומ-יומיות רגילות כבר לא משפיעות עליי כמו בעבר, פשוט נתתי לזה לזרום, שחררתי, והנה אני משתפר. אשחר האפור רוסן אחת ולתמיד בעזרת החברים, ואפילו העצות שקיבלתי בפוסט. עכשיו אני בסדר, סופסוף בסדר. עזרתי לעצמי, עכשיו הגיע הזמן להתחיל לעזור לאחרים.

אני זוכר את עצמי פעם, לפני שלוש שנים, שעוד הייתי מתלהב מחמישה גולשים שגלשו בו זמנית באתר הטיפו שלי, משום מה אני מאוד שמח שהתקופה הזו עברה וכדאי שאלמד להדחיק אותה כדי לא לחיות עם צלקות-טיפו-נפשיות.

בשעה ארבע אלך לחוג תאטרון בקריית שמונה, איזה מגניב זה, אף פעם לא למדתי על במה אמיתית, עם הוילון המגניב הזה שגם הוא אמיתי, אפילו הרצפה אמיתית, כמו כל רצפה אחרת. אנחנו לומדים שם כרגע שטויות- בדרך כלל אני נרשם לחוגים האלו רק בשביל ההצגות בסופשנה ובחגים כי "תרגילי התאטרון" האלו לא עוזרים בשיט וכל מה שהם עושים זה ללמד אותי איך להתעצבן במהירות יתר.

ולסיום הפוסט המרגש הזה, הנה עוד ציורים, כי זה נותן מוטיבציה להגיב.

ציור שציירתי בשיעור מתמטיקה, אני ממש מצטער על האיכות המזוויעה שלו.

ציור ממש מגניב שאני אהבתי, קשור מאוד אליי

נהנתם? ספרו לחברים,

לא נהנתם? הלוואי שלא יהיו לכם חברים (;