נו, אני אעדכן בקרוב, עזבו אותי באמאשכם. גם ככה אף אחד לא קורא פה יותר, כאילו שיש לי סיבה לעדכן בכלל.

שנות התשעים היו שנות הילדות שלי, בהן גדלתי פרחתי ואכלתי שלל של כלניות וצמחי בר אחרים. אבל רוב החיים שלי בילדות סבבו סביב דבר אחד- תוכניות טלוויזיה. זה מה שהיינו עושים כשהיינו קטנים. והיו גם תוכניות מגוונות ורבות:

מוש השור, הדרדסים, המומינים, דני שובבני, הדבורה מאיה, היי בינבה, פינוקיו, נילס הולגרסון, גברת פלפלת, הלב,  ההתחלה של "פוקימון" ועוד היו חלק מזערי מתוכניות טלוויזיה לילדים רבות. כולנו גדלנו עליהם ולדעתי לרובינו התוכניות עיצבו את האישיות בצורה גדולה מאוד.

אין אף אחד מכם שלא ראה לפחות תוכניות ילדות אחת (למעט המסכנים שגדלו ללא טלוויזיה) ואין לו זיכרון של ישיבה בבית, בצהריים- אכילת פירה ושניצל ובהייה בגברת פלפלת.

והיום, הסדרות האלו נעלמו לגמרי, לא מהמסך אמנם- אם תרצו תוכלו בכל רגע נתון לראות בחינוכית אותן- אלא מאיתנו. התמימות שלהן כבר לא מעניינת את הילדים של היום. לאט-לאט נכנסו סדרות כמו "דרגון בול Z" ויוגי-הו אל התודעה של הילדים.

אתם יודעים מה? אני לא מכחיש. גם אני אהבתי את התוכניות החדשות האלו וצפיתי ברובן. אבל משהו השתנה בי כשהתוכניות החדשות האלו נכנסו אל התודעה שלי. המוסר, הפואנטה, נעלמו. המיסחור נכנס לכל סדרה כמעט והיא התחילה להשתווק בכל מקום אפשרי. מתוכניות שאמורות ללמד משהו את הנוער הטלוויזיה הפכה לסתם מסחטת כסף חסרת משמעות, כן- לתוכניות אין משמעות.

תוכניות עכשוויות כמו "הזבלנים" או "מועדון מכסחי המפלצות" רק מוכיחות את הטענה שלי שהמוסר נעלם מהתוכניות. הן אפילו לא מצחיקות כפי שהן נועדו לעשות. אולי זה רק אני אבל אני אצחק יותר ממוש השור מנסה להוציא גזר מערוגת הירקות שלו מאשר ארנב קטן שנחתך לשניים ואז מצופה בסושי ונאכל על ידי לוחם סומו עם קוקיות.

ובנושא, הכינותי פרק חדש של בטיטול, על אותו הנושא:

לחצו על התמונה (או כאן) כדי להכנס אל הסטריפ.

בכל מקרה, פעם התוכניות באמת היו מעניינות.פעם הייתה באמת עלילה, היה מגוון של דמויות ולכל דמות הייתה גם אג'נדה ומטרה משלה- הדמויות היו עמוקות יותר מאשר ילדה עם קוקיות שמנסה להתמזמז עם ילד סיני בעצירות תמידית. אני גם לא חושב שתוכניות ה"וונט-טו-בי-אג'יקיישן" כגון מגלים עם דורה עושות משהו למוח של הפעוטות מלבד להמיס אותו מרוב קרינה. ילדה מכוערת שמדברת בספק עם עצמה ובספק עם הצופים על איפה הרכבת לא באמת עוזרת למישהו. וגם ניסיתי לצפות בה ביחד עם האחים הקטנים שלי:

דורה: ועכשיו ילדים! איפה הרכבת?!
אני: נו, זה ברור שהיא מאחוריה!

דורה: איפה... היא? ווהו!
אני: מאחורייך!
דורה: אתם רואים את הרכבת?

אני: כן! ממש שם! מאחורייך!
דורה: אז איפה הרכבת?! ווהו!
אני: מאחורייך יא שרמוטה!!!1
דורה: אה! הנה הרכבת!
אני: לא! זה סלע!

ולכן, עשו טובה לשכל שלכם ותעבירו כבר עכשיו לערוץ החינוכית ותצפו בסנופקין ובגרוק. כי בתכלס, מה יותר מפחיד- הגרוק או איזה חייזר מעפן שבא להשמיד את העולם?

שלום וברכה, נפרד בשמחה... ממומין!

ובכן, בית הספר לא תמיד מקום כל כך מעניין. לכן כשמאוד משעמם לי אני פותח את המחברת ומשרבט כל מיני שטויות.

בפוסט הבא, אראה קומיקס-שירבוטים שעשיתי ועוד כמה שירבוטים משורבטים. מי שיספור כמה פעם אמרתי שרבוט כולל כל העיוותים שלו וכולל הכותרת בפוסט הזה יקבל תמונה של שבלול.

יאלה! שרבט אותה!

קומיקס מדהים. בגלל בעית מיקום בריבועים החיצים יראו לכם איפה לקרוא קודם! (בעקבות החצים! יאלה!)

אנא מכם, אל תשאלו אותי איך זה קשור, איך זה אמור להיות מצחיק, או קשור. פשוט תסתכלו ותהנהנו עם הראש בדאגה.

ולעוד שרבוטים:

לכו להשתרבט!