אני יותר מדיי זמן דבוק עם התחת למחשב, לא זז לאף מקום. גם כשמציעים לי ללכת, העצלנות גוברת על הרצון- הגיע הזמן להפסיק זאת. כחלק מהתוכנית המרושעת שלי למצוא חיים, הסכמתי ללכת לבריכה עם הנעורים של הקיבוץ. ובכן, זאת אומרת- לא לקלוט שההסעה יוצאת בצהריים וללכת את כל הדרך עד לקיבוץ השני ברגל עם עוד ילד. נו, היה בריכה, היה הטבעות, היה כלור, אתם יודעים.

הצעד הבא בהשגת החיים היה ללכת עם חברים למה שהיה לפי איך שהסבירו לי, ערב סרטים ופיצה. אבל לא! אנשים אוהבים לעבוד עליי, הגעתי לערב מונופול. כן, מונפול חברים- המקום היחיד שבו תוכלו לקנות את תל אביב מבלי להיות גאידמק.

בכל מקרה, דווקא היה לא רע.

על מה אני מדבר? היה רע מאוד! הפסדתי! נפלתי! פשטתי רגל!

אבל אני עוד אחזור. *נעלם אל תוך האפלה וצוחק*

החלטתי לנטוש את הבלוג בתפוז, בלוג הסיפורים שהיה לי- ולעבור חזרה אל הבית החם של הבלוגרים, ישראבלוג.

יש גם סיבות רבות לעזיבה חוץ מזה, אך הן לא חשובות.

לכל הילדים המגניבים באשר הם- כנסו, תביטו, תגיבו, אני אהיה מאושר כמו חציל.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=559170

להפתעה-

היום מצאתי תמונה שלי- תמונה מכיתה ג'.

החלטתי לסרוק אותה למחשב, ולפרסם אותה, כדי שכולם יוכלו לראות למה לא לעשות לילד שלכם תסרוקת פטריה.

נו, אני רציני! קראו לי "ראש פיטריה" עד כיתה ה'! זה התעללות לשמה!

אני לא הייתי פוטוגני.

לא, בכלל לא.

אשחר אוהב אותך, ואותך, ואפילו אותך!

אבל אותך לא

פוסט הבא- הפרק הבא של מלחמת הנאצה! בהשתתפות... רק המנויים קיבלו את השמות!

בריכה היא השטן. אתם יכולים להגיד מה שתרצו, בריכה היא השטן רק רטוב ומלא בפיפי של תינוקות. אני שונא בריכות, אני שונא את הקיוסק המצחין והשרותים הרטובים, את השמנים שקופצים לבריכה ומרוקנים ממנה חצי, ואת הילד הערבי שתמיד לוקח את הכדור וכשאתה מנסה להגיד לו שזה שלך הוא עושה את עצמו לא מבין עברית. בכל מקרה, הגיע הזמן ליישם חוק שיאסור על פתיחת בריכות. כי כבר שורפות לי העיניים מרוב כלור. אז נגיע לעניין- אתמול הייתי בבריכה ולא היה לי כיף בכלל. עזבו את זה שזוג אוהבים צעירים עשה אהבה מתוקה לעיניי כולם, עזבו את זה שהאחים שלי לא הפסיקו לנדנד לי "אני רוצה גלידה ניניני" אני מדבר על כלור, בכמויות. ובכלל, במה כלור עוזר? כלור אמור למנוע מהבריכה להתלכלך, אבל אני שואל, היא לא מלוכלכת ככה או ככה? כל הזבובים המתים והפיפיקקי של כל התינוקות, זה בסדר?

דיי, הגיע הזמן לשים לזה סוף! הגיע הזמן לעולם חדש! ללא בריכות! הגיע הזמן ללכת לים!

אני ממש טיפש.

לאמא שלי יש יום הולדת בקרוב וקניתי לה שני ספרים. ובכן, רציתי להראות לה את הציור שיופיע בקרוב בסוף הפוסט, ובטעות הוצאתי את שני הספרים שאמורים להיות מתנה. המצאתי תירוץ מאוד מאוד מטופש על זה שלחבר שלי יש יום הולדת ושכחתי לתת לו את המתנה שלו. בסופו של דבר היא לא אכלה את התירוץ הזה ונאלצתי לתת לה אותו. לא טוב לי.

אז למי שלא הבין, הפאוזה של הבלוג הזה עומדת להשתנות כי בכללי נמאס לי ממנה. נמאס לי מתחרויות וממיסחור כללי שהולך בבלוג הזה, והגיע הזמן להתחיל לעשות בבלוג מה שנועד לעשות- לכתוב על החיים שלי. אני מתכוון- עדיין יהיו פה מדריכים וקומיקסים, אבל יהיה פה גם על החיים שלי.

וגם לכל פוסט יתווספו פינות מגוונת.

ציטוטיישן

אכן, כל פעם אפרסם ציטוטים שלי ושל חבריי.

"אני שונא תינוקות, כוסשלהאמאשלהם (משם הם באים)" משהו מהלב שאמרתי לאמילי.

מאז ששברת את היד אתה לא בכושר! אין לך שרירים!" אמרה לי אמא שלי לילה אחד.

"אמא,זה תמיד היה ככה" עניתי לה,והלכתי לראות טלוויזיה.

כן,אני לא בכושר,אני ממש לא.

אז שלחו אותי למקום הנורא,האפל,המסריח,הרטוב,והמניאק.

חוג שחייה.

למה אני שונא חוג שחייה בעצם?

כי אני שונא בריכות,ספורט,ולחזור הביתה אחרי 6.

והחוג הזה הוא שילוב של שלושת הדברים,ככה שיש לי סיבה מצוינת לשנוא אותו.

אני מגיע,ועולה להסעה עם עוד שלושה ז'ניקים מעצבנים שצוחקים משטויות גמורות.

בסוף אנחנו מגיעים לקיבוץ על הר בגובה החרמון כמעט [אני רציני,בחורף תמיד יש שם שלג]

קור איימים,ואנחנו נכנסים לבריכה בתוך המבנה הרעועה הזה.

נכנסים ומחליפים בגדים,אבל תזכרו,כל פעם שתרצו ללכת להשתין בשרותים בבריכת,

תמיד שתגיעו הם יהיו תפוסים עם ילד שצריך לעשות נאמבר 2.

ואז תתמודדו עם הריח.

אנחנו מתחילים לשחות,שוחים,ושוחים ושוחים.

לכל אחד בחוג יש את המומחיות שלו.

מה המומחיות של אשחר? המ,לטבוע,אני מניח.

מיד אחר כך אנחנו יוצאים בקור לרוץ את כל הישוב,אני בדרך כלל עושה עיקוף קצר ואומר שסיימתי.

יום אחד הסיוט הזה יגמר,עד אז,אני טובע לי D;

עד כאן,

ד"א,עוד 23 ימים מגיע יום ההולדת שלי D;