אני יודע שהבטחתי שאחזור לעדכן קבוע. המחשב חזר אליי לא מזמן אחרי שהיה מוצף בוירוסים, ומשם הייתי מוצף במבחנים ובגרויות... תראו כמה תירוצים יש לי. אני יכול להמשיך עד מחר. באמת. בכל מקרה, הנה אני. היי.

אז, לפני כמה חודשים גל (זאת מכאן) הציעה לי וליערה (לא צריך היכרות) לעשות כתבה לוואלה זון, בה נעמוד מתחת למלון של ג'סטין ביבר ואולי גם נתגנב לפגוש אותו. וכך  יצאתי עם תיק הטיולים הקיבוצניקי שלי, ובו רק בגדים ו"הנערה שבעטה בקן צרעות"- אל תל אביב ההיפסטרית!

הדבר הראשון שעשיתי בתל אביב היה ארוחה קצרה בעזריאלי- המבורגר מגעיל של BBB אם אתם מתעקשים לדעת - ככה שהיום שלי כבר התחיל עם בחילה. אחר כך גם גל הגיעה, והחלטנו שלפני הנסיעה למלון שרתון שבו התארח ג'סטין. בחלק הראשון של הכתבה צילמנו את עצמנו קונים לו מתנות שונות בכל מיני חנויות- רולר בליידס, אומגה 3, בדיקות הריון וכו'.

לבסוף נסענו אל שרתון יחד עם נהג מונית סטריאוטיפי שלא סתם את הפה. כשגענו לשם, המעריצות היו בטוחות שאנחנו פפארצי. הן אמרו שג'סטין מפחד מפפארצי, ושמצלמות עם פלאשים יבריחו אותו . "אנחנו נראים כמו פפארצי?!" אמרתי בניסיון להרגיע אותן, אך זה לא עזר. בשבילן ג'סטין ביבר הוא כמו חתול פצוע שעומד מרחוק- הן עושות לו "פסס פסס" ומשתדלות לא לעשות תנועות חדות.

אלוהים, כמה פתטי אפשר להיות? באמת שאני מנסה להתחבר לרגש הכי ילדותי שבי, שעלול להתלהב ככה מפאקינג זמר, ואני לא מצליח. כמה חוסר מודעות עצמית צריך בשביל לבוא עם שמלת חתונה ולצעוק "ג'סטין מארי מי!" כשהגשר גורם לכל מילה להפוך ליריקה? אני בחיים לא אבין אנשים טיפשים.

עמדנו שם איזה 8 שעות ובסוף הגענו לנקודת אל חזור- להרוג את כל המעריצות, או ללכת. בחרנו ללכת. לעולם לא אדע אם זאת הייתה הבחירה הנכונה.

לחצו על התמונה כדי להגיע לכתבה.

לפני המון זמן כתבתי סיפור עם תובל. שכחתי ממנו עד שנתקלתי בו כשעברתי על "קטעים קודמים" בעריכת הבלוג. צחקתי כל כך חזק עד שכאב לי הראש. אין טעם להמשיך לספר עליו, תקראו בעצמכם.

סיפור עתיק יומין כספל תה

אזדרכת הרים את מקל הקסם הקסום שלו, ואחרי שקלט שזהו נחש ארסי טורף אדם השליך את המקל בצרחות של בלונדינית ולקח את מקל הקסם האמיתי.

"להתראות קובקב! נפגש בגיהנום! ואולי אחר כך נקפוץ להיטלר לקפה!" הוא צרח ורוק יצא מפיו ונזל על שיערות החזה המתולתלות כארנב שלו.

"אבדה קדברה בילי-בילי-בברה ג'ינגלה ג'ינגלה לוף לוף לוף!" צעק וולדמורט והארי נפל על הרצפה ומשקפיו הפכו לשניצל.

"לאאא!!!!" היא צרחה. רונת קמה ממיטתה, מזיעה ומסריחה כקופסה שפג תוקפה.  היא הסתכלה סביב כסביבון וגילתה שהיא לא בחדרה כלל וכלל ואפילו כלל! היא הסתובבה כשעות ארוכות במקום, עד שגילתה עוד דמות שוכבת במיטה, ממש לידה.

 "סליחה? מי אתה?" היא שאלה. לפתע אזדרכת קפץ מהמיטה ואנס אותה!

רונת התעוררה שוב.

"כוסעומו של השעועית הזאת! אני לא אוכל אותה יותר בחיים! אני גם מפליצה כל היום וגם זה עושה לי חלומות רעים!"  היא נזפה בעצמה בבכי והצליפה בישבנה החטוב.  לפתע, הבחינה בדבר מוזר... מוזר עד מאוד כקיפוד שגילה סוד!!!

זוג מספריים בצבע ירוק כתפוח גרני סמית' נח על שולחנה האדום כתפוח בראשית. היא תהתה מאיפה היא יודעת את שמות התפוחים הייחודיים האלה, ואז נזכרה במפת הדרכים של הצפון שאביה נתן לה ליום הולדתה הנחגג ב67 לחודש מרצפטמבר! מאין הגיעו לשם תפוחים?! היא ניסחה במוחה נימוקים וטענות שונות, אך כל מה שהצליחה לחשוב עליו היה "במקבילית הצלעות הנגדיות הן מקבילות"!

ברדיו ההדור כפרח הלימון בשיא פריחתו בדיוק השמיעו את הלהיט "כל הזמן אני חושב על בוטקס!" של מיקי בוגנים. רונת יצאה מהחדר המצחין כרוסי שלה אל המרפסת הלבנה כיוגורט יופלה (48 טעמים שונים! אני חייב לנסות את כולם, צ'ינפוקומון!!!!!!!!!!), והסתכלה לה עולמית לרחוב השומם והרחב כחרוב. "ואו! איזה פומלות! וא-וא-וי-וא!" צעק לה אופנוען קשוח ואפל כלבו של שרדר הרשע בעל שיריון הברזל המבהיק. 

רונת הבינה שהיא ערומה כביום הולדתה, רק עם פומלות בגודל של כדור.  לפתע הגיעו ניידות משטרה, אחת החליקה על בננה ועפה מהכביש. שלושה שוטרים משופמים באזור בית-השחי יצאו בריצה אל כיוונה, אחד מהם החזיק מגה-פון לוהט מסקס אפיל. "אל תקפצי! החיים יפים!" הוא צעק לה.

"אל תעשי את זה! תחשבי על כל ההטבות שבחיים! בפלאפון מקבלים שלושה ספרים בחינם!" הוא המשיך לצעוק.

"אבל זה רק מהספרים הכלולים במבצע ומי בכלל רוצה לקנות את הספר "חמישים CC ותיהי מאושרת" של נעמה קיסרי?! ובכלל אני בקומה ראשונה! זה בכלל לא גבוה!" היא צרחה עד שעינייה יצאו מפטמותיהן.

"אז רוצה להתחתן לפחות?!" הוא צעק לה,

"אני צעירה!@# הייתי צריכה את הכסף!" התייפחה על כתפו רונת בלי שום קשר.

"אני צריך את הכתף הזו," נאנח בעצב השוטר. היא והשוטר נכנסו חזרה אל ביתה כדי לעשות אהבה מתוקה,

אך לפתע הדלת נסגרה עליה! היא התנשמה בכבדות... הדלת ננעלה עליה... היא ניסתה לנשום!!

טוקיו הוטללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל.

מסתבר שפעם הייתי יותר מצחיק. אבל פחות מקובל חברתית :(

מאז ששיחקתי במאס אפקט 2 פיתחתי סלבריטי קראש על איבון סטרחובסקי. לא סתם, ראיתי את אחת הסדרות הכי מחורבנות אבר- "צ'אק" רק בגלל שהיא הייתה שם. עכשיו היא הוציאה פארודיה על ליידי גאגא. איבון. את מושלמת.

אוהב, אשחר.

לפני שאתחיל בפוסט, אני רוצה להתנצל. לא נטשתי את הבלוג. לא שוב. המחשב שלי היה בפירמוט, בגלל שהיו בו מיליון סוסים טרואינים שצצו בוקר אחד משום-מקום, והכניסו אותי להיסטריה במשך שבוע עד שנכנעתי ונפרדתי מחברי הותיק. עכשיו המחשב שלי חזר, מפורמט. אין לי אייטונס.

הרבה זמן כבר יושב לי בבטן הרצון לעשות פוסט שיוקדש להמלצות-ביקורות של סרטים. אז הנה. זה ספיישל פורים עם סרטים! אל תשאלו אותי איך פורים קשור לסרטים! תסתמו את הפה!

127 שעות

שנה: 2010

בימוי: דני בויל (טריינספוטינג, נער החידות ממומביי)

ז'אנרים: דרמה, ביוגרפיה

עם: ג'יימס פרנקו (ספיידרמן, מילק)

עם כל האהבה שלי לג'יימס פרנקו (רמז, אין. הוא דושבאג) מאוד, מאוד אהבתי את 127 שעות. וכמובן, לא בזכותו. ג'יימס פרנקו ב127 הוא כמו ליידי גאגא - הוא מצליח רק כי יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים מאחורי הקלעים שעושים את העבודה החשובה באמת. הסרט מבוסס על סיפורו המחריד והאמיתי של ארון רלסטון, מטפס הרים ומחפש ריגושים בעל אישיות נרקיסיסטית כמעט כמו השחקן שמשחק את הדמות שלו. ארון יוצא אל קניון בלו-ג'ון, בלי לטרוח להודיע לאן הוא נוסע- כאילו שמשהו יכול לקרות לאנשים יפים! וכאן הוא טועה, כי בזמן שהוא מקפץ לו מעל והסלעים הוא מתרסק אל תוך פיר ארוך בקניון, יחד עם סלע עגול שמתיישב לו בצורה מושלמת על יד ימין, מרסק ומצמיד אותה בין שני קירות האבן הגדולים.

במשך חמישה ימים נאבק ארון עם צמא והזיות, וחווה געגועים וחרטה. בסוף חמשת הימים האלה, הוא מחליט לעשות מעשה. (אני חושב שהמעשה הזה דיי מפורסם, אין לי מושג למה אני מחשיב אותו כספויילר. אבל המעשה הזה מאוד גרפי. אולי לא מתאים לאנשים רגישים.)

את הסרטים הקודמים של דני בויל, לא ראיתי. הבנתי שטריינספוטינג הוא קאלט ונער החידות הוא סתמי, ככה שהדעה שלי לגביו הייתה מאוד לא מגובשת. עכשיו היא מגובשת. הוא גאון. כמו שאמרתי, יש כמה דברים שגורמים לסרט להיות מעולה (ואף אחד מהם הוא לא ג'יימס פרנקו), הדבר הראשון הוא הצילום. באמת, הצילום ב127 שעות הוא אחד מהמדהימים ביותר שראיתי אי פעם בקולנוע. הוא בנוי מזווית הפוכות או סצנות במסך מפוצל שעשויות כל כך טוב, ואולי אפשר לזקוף לזכות הסרט את היופי הטבעי שבקניון בלו-ג'ון, אבל לדעתי אם ארון היה נכלא מתחת לפח אשפה במזבלה הסרט עדיין היה מרהיב. אחת מהסצנות בסרט הפכה בצורה מיידית לאהובה עליי אי פעם- ארון מתעורר בבוקר, עדיין מתחת לסלע, ברקע מתנגן השיר "Lovely Day" של ביל וויטרס, ואחרי נסיונות נואשים להזיז את הסלע הוא מתחיל לפנטז על משקאות. הצילום מתרחק ממנו ומתחיל לטוס לעבר הרכב שלו, ובתוך הרכב- נח בקבוק של מיץ תפוזים. מיד התמונה מתחלפת לקליפ הזוי של משקאות קלים המשפריצים לכל עבר, ואמריקאים ששותים אותם כאילו היו בפרסומת לתפוזינה. צריך לראות כדי להבין. ואם כבר הפסקול- חיפשתי אותו נואשות באינטרנט ומצאתי רק וירוסים וג'אנק (מעניין אם זה מה שגרם למחשב שלי להתחרפן) הצלחתי בסופו של דבר להוריד את לאבלי דיי ואת סה פלאן פור מואה, שיר צרפתי משנות ה80 שמופיע בעוד סצנה גאונית בסרט, שמיד התיישב לי בראש, ואחר כך הושמע לחברים שלי, אז עכשיו זה תקוע לכולם בראש. לכולם אני אומר לכם!!! מכיוון וכמעט כל העלילה מתרחשת במקום אחד, אנחנו מטיילים בזיכרון של ארון, או רואים דברים מטורפים שהוא הוזה מתוך צמא. אלה קטעים שעשויים היטב, ולמרות שהתסריט עצמו לא היה מעניין במיוחד, זה לא פגם לי בהנאה. באמת שמדובר בסרט גאוני, ואפילו ג'יימס פרנקו לא כל כך גרוע.

יחסית.

סצנה מהסרט:

לא מצאתי את סצנת המשקאות, אבל הנה סצנת השלג (ברקע סה פלאן פור מואה. תתכוננו להתמכר!)

500 ימים של סאמר

שנה: 2009

בימוי: מארק ווב

ז'אנרים: קומדיה רומנטית

עם: זואי דשאנל, ג'וזף גורדן לוויט, קלואי מורטז

יצא לי לראות את 500 ימים עם סאמר בזכות המלצה של חברה, ואני חייב להודות שבחיים שלי לא ראיתי קומדיה רומנטית כל כך טובה. כשלא מנסים להשוות אותו לז'אנר של סרטים כמו שמש נצחית בראש צלול, מגלים שבז'אנר שלו הוא פשוט מעולה, אולי הטוב ביותר.

הסרט מספר על טום הנסון (לוויט), בחור חביב שעובד בחברת כרטיסי ברכה. יום עבודה אחד הוא פוגש בסאמר (דשנאל), בחורה שלכל הדעות רגילה לגמרי- חוץ מזה שהיא לא הייתה.

כל דירה שסאמר קנתה נמכרה ב9.2% מתחת למכיר השוק. ביום שהתחילה לעבוד בחנות הגלידה "הקפוא של היום" חל גידול לא מוסבר של 21.2% בהכנסה. בקיצור, סאמר הייתה מהבחורות המושלמות האלה, הגירלז נקסט דורז, אלה שאתה יכול לפנטז עליהן אבל בחיים לא להשיג אותן.

אבל טום מצליח. למרות שסאמר מבהירה לו שהיא לא מחפשת קשר רציני, בין השניים מתפתח רומן. הסרט מדלג הלוך ושוב בין 500 הימים של הקשר בינו לבין סאמר, ושם הסרט כבר מבהיר את העניין- כאן לא יהיה סוף שמח. או לפחות, לא סוף שמח בו הבחור והבחורה יהיו ביחד. יש להם 500 ימים ביחד, ואלה 500 ימים מופלאים.

הסרט מורכב מהרבה דייטים בין טום לבין סאמר: הסקס הראשון, הריב הראשון, הפעם הראשונה באיקאה, וכל אחד מהם עשוי בצורה מעולה. אני חייב להגיד שמעולם לא ראיתי כימיה בין שני שחקנים כמו הכימיה בין זואי דשאנל וג'וזף גורדן לוויט- כימיה כל כך מטורפת שאפילו הרגשתי אכפתיות לקשר ביניהם. רציתי שהם יהיו ביחד. (הפכתי לרכרוכי! אני צריך להעלים את זה! עם גרזן! וארנבון!) זואי דשנאל היא כמו סוכר טהור לוריד, ולוויט יודע להיות מסכן יותר טוב מכל שחקן אחר שראיתי (אפילו ניקולאס קייג'!) אבל הנקודה החזקה ביותר בסרט היא ההומור. זה סרט מאוד, מאוד מאוד מצחיק, היו בו כמה רגעים שהייתי צריך לעצור אותו כדי לנגב דמעות של צחוק. יש כמה סצנות שנחרטו בזיכרון שלי, כמו סצנה בה רגשותיו של טום מוסברים באמצעות סרט צרפתי סטריאוטיפי בשחור לבן, עם כל הסוריאליסטיות המטומטמת והכאילו חכמה שיש בז'אנר הזה. יש בסרט אפילו בדיחת קקי! מה עוד צריך בשביל להיות מאושר? 500 ימים עם סאמר הוא מסוג הסרטים שאתה יכול לראות שוב ושוב מבלי שימאס לך, ומוכיח אחת ולתמיד שמה שכיף בסרטים רומנטים הוא לא הסוף הטוב, אלא הדרך לשם.

קליפ שהוא רק טריילר לסרט, אבל חבל מאוד שלא הופיע גם בסרט. את השיר הורדתי בהזדמנות הראשונה, שרה אותו זואי דשנאל יחד עם ההרכב שלה "She & Him"

גארדן סטייט
שנה: 2004

בימוי: זאק בראף

ז'אנרים: דרמה קומית

עם: זאק בראף, נטלי פורטמן, איאן הולם

קצת אחרי ההתמכרות שלי לסדרה סקראבס התחלתי לבדוק על השחקנים בimdb, וכשהגעתי לעמוד של זאק בראף ראיתי את הכותרת "גארדן סטייט". יחד עם נטלי פורטמן. הייתי חייב לראות אותו.

הלוואי והייתי יכול לפתוח עם תיאור העלילה של גארדן סטייט, אבל כמו שבקרוב תבינו אין זה פשוט- לגארדן סטייט אין עלילה. יש בו דמויות ומערכות יחסים, אבל לא קורה כלום. לא מתגלה שום דבר. יש מעט סיפור של בחור-פוגש-בחורה, אבל הוא מורכב רק מההיכרו וההתאהבות בלי שום שטיק בסגנון קומדיות רומנטיות. סתם עוד סיפור התאהבות. אנדרו לארג'מן חוזר לעיר הולדתו לאחר שאימו מתה. במהלך הסרט הוא פוגש את החברים הישנים שלו, שבטוחים שהוא שחקן הוליוודי מצליח. והוא פוגש גם מישהי חדשה- סאם. סאם חולת נפש. כאילו, מהבחורות שהם חולות נפש, אבל אתה רוצה להיות איתן ולתקן את הבעיות שלהן. מצד שני, גם אנדרו קצת חולה נפש. נראה לי שכל אחת מהדמויות בגארדן סטייט לא ממש בסדר בראש.

התסריט של גארדן סטייט נכתב על ידי זאק בראף, והסרט בוים על ידיו. זה סרט של זאק בראף, בכל היקף אפשרי. כשאני שומע סרט של זאק בראף אני ישר קופץ על הסאונדטרק (לבחור יש פשוט טעם טוב) וכמובן, הסאונדטרק של גארדן סטייט מורכב מניק דרייק, זירו 7, קולין היי וקולדפליי.

כפי שכבר אמרתי, לסרט אין קו עלילה מנחה עם התחלה וסוף. כולו מורכב מאפיזודות קצרצרות, שיחות על אוגרים מתים, תנועות שאף אחד עוד לא עשה ותאונות מצערות של אמהות. כל אחד מהדיאלוגים האלה עשוי בצורה מעולה, ומצליחות להחזיק את כל הסרט מבלי לשעמם. לא הרגשתי בצילום כל כך, אבל בלטו כמה סצנות מעולות, כמו סצנת המסיבה שאשים בסיום ההמלצה. נטלי פורטמן כרגיל מלכה בסרט הזה ואתם יכולים להמשיך לברבר על תפקיד חייה  בברבור שחור, אבל מבחינתי היא מוצלחת הרבה יותר בגארדן סטייט. העדפתי את סאם המטורפת פי אלף על נינה המטורפת. בסיום גארדן סטייט חשבתי שהוא קצת עוף מוזר, אבל ברגע שמבינים שסרטים לא תמיד צריכים קו עלילה או קליימקס, גארדן סטייט הוא סרט מופת.

כמו שאמרתי- סצנת המסיבה. הילוך מהיר, הרבה סמים, והשיר המאוד מעולה של זירו 7.

זה היה עוד פוסט סרטים! סוף סוף אני יכול להמשיך בחיי בשקט. שיהיה לכולכם סה פלאן פור מואה של פורים! (יש לי הרגשה שאי אפשר להשתמש במשפט הזה בתוך איחול. מה זה אומר בכלל?!)

לקום משנת צהריים זה גיהנום. לא הייתי מאחל את זה לאף אחד. הייתי מאחל טירוף שנגרם עקב זיבה באיבר המין, אבל לא את זה. לא את זה. כשאתה קם משנת צהריים הטעם המוזר שהיה לך בפה הופך לאומייגד-מתי-ליקקתי-חתול-מת, זיעה קרה הופכת לכיסוי כלל-גופי לח כאילו היית קונדום משומש, וניסיון תמים לפתוח את מי המקלחת (שכידוע, תמיד מתחילים כקפואים ומתחממים, ואתה עומד לך ליד הזרם ומשתדל לא לעצבן אותו) הופך לטביעה בבריכה של חנקן נוזלי. אתה גם מקבל כאב ראש, כאילו אתה במחזור או משהו.

את זה כתבתי אתמול. עכשיו עברתי את הטראומה ואני יכול להצהיר שאני באמת בסדר גמור. בערך. אני לא.
האמת היא שהחיים שלי מזכירים לי סיטקום לאחרונה. סיטקום עצוב. משהו בסגנון נשואים פלוס, שכולם ממורמרים אבל זה בעצם דיי מצחיק. וזה בא עם נגיעות של "איזור הדמדומים" כי הכול לאחרונה ניהיה נורא מוזר. הנה, למשל, שיחה שהתפתחה אחרי טעות בפלאפון:

היא: הלו? זה הפלאפון של מאיה?
אני: מי זאת מאיה?

היא: מה זאת אומרת מי זאת, זה הפלאפון שלה! (כן, נכון, מאיה חלתה באמנזיה והפכה לגבר. פוסטמה)

אני: לא, זה לא.

היא: אז של מי הפלאפון הזה?

אני: ... שלי!

היא: אה, טוב, פשוט מתקשרים מלשכת הגיוס וצריך לקבוע פגישה...

אני: אבל... כבר הייתי שם... אני לא מאיה...

היא: טוב, אז ביי.

אני דיי בטוח שלא מתחו אותי, כי היו קולות משרדיים כאלה ברקע. לא. זה היה אמיתי. אחרי שהייתי שם כבר חמש פעמים, לשכת הגיוס על פקידותיה הפוסטמות עדיין לא יורדת לי מהצוואר.

וזאת הייתה רק דוגמה. למשל, היום יצאתי עם חברים לסושי בר בראש פינה. ראש פינה, אגב, היא מושבה עם חזון להיות עיר, שכל תושביה הם היפסטרים-אשכנזים שבטוחים שהם מינימום האליטה האירופאית. האווירה שם כל כך פלצנית שהכיסוי בסניף המקדולנדס שלהם עשוי מעור, וזאת לא בדיחה.

בכל מקרה, אכלנו במסעדה פלצנית עם מוסיקת ג'אז בנגיעות mika. מחשב-תפריט אישי לכל שולחן וסכום שהוא משכנתא. האוכל, אם אתם שואלים, הוא אינקוויזציה ללשון. אכלתי המבורגר (אל תשאלו אותי מה עושה המבורגר במסעדת סושי) שהיה לו בהתחלה טעם של שרימפס, באמצע טעם של חלב, ובסוף טעם מר של כבש. אבל מה שגרם לי לשנוא את הסניף בצורה נחרצת היה תא השירותים הצפוף שהקירות שלו היו עשויים משיש-שחור ששיקף את הכול, כך שהתא דמה לחדר-מראות אפלולי. אתם יודעים מה לא כיף? לצפות בעצמך מחרבן.

לפני שנתיים כתבתי סיפור קצר על המוות (זה בכותרת הפוסט) שהיה נורא נחמד, ואז המשכתי אותו והרסתי אותו. לפני חודשיים כתבתי אותו מחדש, בגרסה קצרה חדשה וטובה יותר. הוא דיי מצחיק. אני גאה בו. פעם הייתי מפרסם אותו ב"בלוג שני" שאמור להיות מין מקום לברוח מכל פוסטי-כמעט-המלאכים, אבל עכשיו אין כמעט מלאכים אז תאכלו זין, הנה הסיפור.

סיפורו של מוות, כל הזכויות שמורות לאשחר כהן ואם תעתיקו אני אתבע אתכם יא בני זונה!!!!!!!

עבודה. אחרת מה יהיה לאכול?

אני לא צריך לאהוב את העבודה שלי. עבודה לא צריכים לאהוב. עבודה צריכים לעשות.

כשאתה חוזר על מנטרות שכאלה אתה יכול להפוך את העבודה הכי איומה בעולם לנסבלת. אמרתי לעצמי שהעבודה שלי איומה במשך שבע-מאות שנים.

היא עדיין איומה.

אני לא יוצא מהבית. זה לא בגלל שאין לי מכונית. זאת עבודה מהבית. אני קונה עוגה ביום ראשון. השכונה שלי מורכבת מהבית שלי ומהקונדיטוריה שממנה אני קונה עוגות ביום ראשון.

אם אין משרדים שיאפו עוגות.

אני מאכיל את החתול שלי בסרדינים. אני לא זוכר איך קוראים לחתול הזה.

הם מתחלפים כל כך מהר, החתולים האלה. הם חיים אצלך במשך כמה שנים, אוכלים לך את האוכל, ואז מתפגרים. הייתי צריך לדעת שיצורים שמלקקים את עצמם לא יגידו שלום ותודה על הדגים.

אני יושב על כיסא המחשב כבר שבע מאות שנים. עצם הזנב שלי התחילה לכאוב, בערך אחרי החצי הראשון. נבהלתי שזה עלול להתפתח לפצע לחץ.

ראיתי בטלוויזיה שאתה יכול להתקשר אל יועץ רפואי מבלי לצאת מהבית. התקשרתי ושמו אותי בהמתנה. השארתי את השפופרת בצד והגברתי את עוצמת הטלפון כדי שאוכל לשמוע את מוסיקת המעליות הנחמדה ששמו לי כל עוד אני ממתין.

המתנתי במשך חודשיים ואז הפסקתי לאהוב את מוסיקת המעליות.

באותו הבוקר מרחתי משחה על הגב. לבשתי את החליפה הכי יפה שלי, עם העניבה האדומה וכובע המגבעת, החזקתי את המזוודה הקלה למדיי שלי, ויצאתי אל העבודה. הסתובבתי, הורדתי את כובע המגבעת, הנחתי את המזוודה ושחררתי את העניבה.

הכנתי לעצמי כוס קפה, לגמתי ונתתי לו לצרוב את הגרון שלי.

ואז התחלתי לעבוד.

לעבודה שלי יש ביטוח חיים וביטוח שיניים. איך יכולתי לסרב לביטוח שיניים? יש היסטוריה של שיניים עקומות במשפחה שלי. לי אין. אבל ליתר ביטחון עשיתי ביטוח שיניים.

כשהתראיינתי אמרו לי שהעבודה שלי היא העבודה הכי חשובה מאז הסנדלרות.

"אתה צריך," אמר הבוס המשופם, "לברור את בני האדם."

הגיעו טכנאים שבוע לאחר מכן והתקינו לי את מערכת מלא"ך. התוכנה שולטת בשיעור התמותה, ואני, כמוות, צריך רק לפקח ולברור. אני מקבל כל בוקר את תקציב המוות ואת כמות האנשים שעליי לקחת, ואז אני קוטף אותם. הם מתים. זה חייב לקרות מתישהו.

על המסך עומדת רשימה נגללת של כל גבר ואישה שחיים. לידם זוהרות נורות.

הן אדומות וסקרניות. מגששות ומהבהבות. כשאני מכבה נורה היא סקרנית יותר מתמיד, ואז היא כובה.

נגמר לי החלב באותו הבוקר, ולכן ידעתי שזה עומד להיות יום נוראי.

אני לא פסימי מטבעי, אני פשוט מסתכל על העולם בעין צרה וצינית. אפילו השמיים לא נראו אדומים כבדרך כלל. הם נראו מעט כחולים.

החתול שלי ליקק את עצמו, שלחתי אליו מבט מרוגז מכיוון והוא עשה את זה על הערסל האהוב עליי. מעט לאחר מכן הרגתי את מייק בתאונת דרכים. הוא שתה ונסע ישר אל תוך תחנת דלק. לא ידעתי מה לעשות לגבי אשתו, אז בינתיים הכנסתי אותה לקומה. אני אתן לילדות שלה להחליט. הן נשואות, ואחת מהן אולי תפיל את התינוק.

חבל שאני לא מקבל ניקוד על דברים כאלה.

נחזור אל הבוקר ההוא. לאחר שעשיתי את טקס המגבעת שלי, שתיתי קפה, נעצתי מבט מרושע אל החתול שלי והרגתי את מייק ואולי את אשתו נשמעה דפיקה מעבר לדלת.

החתול שלי צווח. תקראו לי דרמטי, אבל אחרי שבע-מאות שנים אורח עלול להיות צפוי כמו מוות פתאומי. זאת הייתה בדיחה. כי אני המוות.

זה היה מלאך. הוא לבש שרשרת צלב שהכבידה עליו, כנראה במשך זמן רב. הוא היה גיבן, ופרצופו הוסתר תחת אור אלוהי.

מאוד הופתעתי מהביקור. בדרך כלל על דברים חשובים הייתי מקבל אימיילים, כמו ב39' או 2001.

"הפחדת את החתול שלי," אמרתי לו ביובש. הוא צקצק בלשונו והביט בחתול שגרגר וחיכך את ראשו ברגלי.

"אני נוהג לעשות את זה." הוא ענה לי והחתול הסתלק. הוא ניסה לצעוד פנימה אך חסמתי אותו עם הגוף שלי בנימוס.

"מדוע זכיתי לביקור שכזה? בשמונה בבוקר? אתה מהדואר?" אמרתי בתמימות.

"אני מאלוהים. ומהדואר. באתי להגיש לך את מכתב הפיטורים שלך," הוא אמר לי והגיש לי מכתב עם חותמת בצורת לב, מגן דויד וצלב, כולם דחוסים אחד בשני על השעווה.

"אני לא מעוניין להתפטר,"

"זאת לא שאלה של מעוניין, אני לא מעוניין לגשת הנה בשמונה בבוקר. אבל באתי,"

"תסלח לי אם אני לא שמח,"

"אני סולח. אלוהים סולח לסלחניים" הוא הסתובב ללכת, רגע לפני שנעלם קראתי לו.

"רגע, רגע. למה אני מפוטר?"

"אתה לא מפוטר. אתה בחופשת לידה." הוא ענה לי.

"לא ילדתי" עניתי בחזרה וניסיתי להחזיר את המכתב.

"נכון, אבל כל שאר החופשות כבר תפוסות. אז אתה בחופשת לידה,"

"ולמה אני בחופשת לידה, אם אפשר לשאול?" שאלתי בתקווה לתשובה הגיונית.

"אלוהים מנסה גישה שונה היום. הוא במצב רוח טוב, כי הוא סוף- סוף הצליח להוציא את חתיכת התירס שהייתה תקועה לו בשן. אז הוא החליט לשנות את הגישה. הוא בודק אם בני האדם מעדיפים לא למות, ואם הם מעדיפים לא למות אולי הם יאהבו אותו יותר. בינתיים אתה תיקח חופשה" הוא אמר ונעלם.

ארזתי את התיק שלי. לבשתי את המגבעת.

אולי לתאילנד?

רק כי זה נדרש. הנה עשרה דברים שאסור לכם להגיד בשידור חי:

1. "כהנא צדק."
2. "ליברמן טועה."
3. "דנה, האם הציצים שלך צפים ופוגעים לך בפנים כשאת נכנסת למים?"
4. משהו על השואה. כן, גם אם אתה ניצול! תתחשב ברגשות של עצמך!
   
5. "אני אחותו התאומה של יורם זק"
6. "אוהדי כדורגל הם קופים שעירים ולוזרים שצריכים הצלחות של כדורגלנים כדי לא להתאבד"
7. "פות"
8. "צריך לתת למחבלים שי קטן בכל פעם שהם מתפוצצים ליד תינוקות. לא סתם, צריך לצ'פר ולהגדיל את השי על כל פיצוץ"
9. "אני שמאלני"
10. "בסוף הארי פוטר השישי סנייפ ספוילר דמבלדור"

בגלל שהעברתי עוד מסורת מהבלוג-השני-שלי-לשעבר, מסורת ה"קליפ בכל פוסט כל אני נהנה כל כך לראות קליפ בכל פוסט" התחלתי לריב עם עצמי לגבי איזה קליפ אשים כאן. בגלל זה, היום יהיו שניים. כן, תודו שלא הופתעתם ככה מאז שיואב מאור נכנס לבית האח הגדול (כאן זה השלב שבו אני מתאפק לחסום את כל הדברים הנורא מצחיקים שמתחשק לי להגיד)

הקליפ הראשון: סופרמן של לזלו ביין, שיר הפתיחה של סקראבס, אותו אני אוהב נורא.

הקליפ השני: בלו מון של פרנק סינטרה, אותו אני אוהב נורא.

הנה פופוליסטיות: אתם תחליטו!!! טםטםטם! איזה אמן יודח ואיזה אמן יאלץ לשכב עם רבקה מיכאלי! מה השיר הכי טוב?

טוב, אז ביי.

עריכה:

חתול לזכרונה של קארין, חיילת אבודה.