ווהו! אז אחרי פוסט הלהקות המצליח (חה, מצליח, הוא פורסם אחרי שיגעון הכמעט מלאכים, בגלל זה הוא הצליח) רציתי לעשות עוד פוסט! אז הנה אני, יושב לי ומבקר דברים שוב. הפעם, חברי, אמליץ על חמישה דברים אהובים מתחום אחר לגמרי- קולנוע. חמישה סרטי קולנוע איכותיים בטירוף מז'אנרים שונים לחלוטין. אתם צריכים סרטים טובים אחרי הפוסט הקודם! יאלה, פנק אותה.
איפה ואיך: רצוי בבית ולא בקולנוע. כמו כן, לראות לבד. חברים רעשנים ותוהים לא מתאימים לסרט הזה.
צפייה חוזרת?: רק אם אתם רוצים להבין מה לעזאזל ראיתם! (רמז: כן)
דוני דארקו הוא נער שגר בעיירה המרוחקת מידלסקס (בלי הערות מתוחכמות!) וחייו רגילים למדיי. המשפחה שלו רגילה, ההורים שלו אוהבים אותו ו(לפחות מנסים) להבין אותו, האחיות שלו מעצבנות אבל לא עד כדי כך, הוא לא כוכב נבחרת הפוטובול אבל הוא גם לא לוזר חסר חברים (יש לו שניים, שכנראה עוקבים אחריו לכל מקום חוץ מהשירותים) ואפילו צ'ריטה, הילדה הסינית שכולם מתעללים בה לא אומרת לו "צ'תוק!" יותר מדיי.
אבל לדוני דארקו יש כמה בעיות. הבעיה הראשונה היא שהוא הצית כמה מבנים כשהוא היה קטן, וכעת הוא בטיפול פסיכולוגי ולוקח כדורים (או לפחות עושה כאילו הוא לוקח) והבעיה השניה קצת יותר מסובכת.
לדוני יש חבר דמיוני. לחבר הדמיוני קוראים פרנק, והוא ארנב ענקי שחוזה נבואות על סוף העולם.
אוי, המתבגרים של היום, והארנבים הענקיים האלה שלהם!
לארנב הענקי הזה יש בהחלט נבואה, והיא שבעוד 28 ימים, 6 שעות, 42 דקות ו12 שעות יגיע סוף העולם, ונראה (הפתעה!) שדוני הוא המושיע היחידי.
במהלך הסרט, שמתחרש כפי שניתן לצפות ב42 הימים האחרונים של העולם, מספר הסרט על התמודדותו של דוני עם הגעתה של גרטשן- הנערה החדשה לכיתה, והמלחמה במורים וההורים האטומים, ובארנב הענקי שמצווה עליו לבצע פשעים. לאט דוני לומד מאיפה הגיע פרנק, ובדיוק מה הוא רוצה.
איזה סרט. בעצם, כמעט כל סצנה וצילום בסרט הזה מלאים ברגש וכוונה, מחושבים לשניה האחרונה.
מהשוטים על העיניים של דוני, או הסצנה בבית הספר שמעבירה את יחסי הכוחות בצורה מעולה. השירים בפסקול נבחרו בקפידה, וכל שיר מציג את הסצנה שבה הוא מתנגן כאילו נכתב במיוחד בשבילה. העלילה מפותלת ועמוקה ומצריכה צפיה חוזרת, וגם אז לא בטוח שתבינו את הדרך שבו הסרט נגמר. זה מסוג הסרטים שדורשים הרבה מחשבה, הרבה רגש, והרבה תשומת לב. ולכן, תראו אותו לבד. להתמזמז עם החברה או להפליץ עם החברים יהרוס את כל האווירה של הסרט.
הצצה לסרט (סצנת בית הספר שדיברתי עליה, שימו לב עד כמה היא מעולה ולפסקול):
איפה ואיך: עם האחים הקטנים (או הילדים. אבל אני בספק אם יש פה מישהו מעל גיל 20...) או עם כל אחד שתרצו. כדאי בקולנוע, למרות שגם בבית יתאים באותה המידה. משהו חשוב: לא לראות עם אוטאקו גירלז, הן רק יחפרו לכן ויצעקו "איצ'יקידאנה!" כל שנייה. איכס.
צפייה חוזרת?: עד שיימאס לכם (רמז: לא)
אז ככה, כבר סיקרתי את הסרט הזה פה בבלוג לפני שנה. אבל אני מצטער, הוא עד כדי כך טוב שלא יכולתי להתעלם ממנו. הסרט נפתח בנסיעתה של צ'יהירו, שמתנהגת כמו פוסטמה כי היא עוברת דירה. אפילו הפרחים שלה נובלים. ואם זה לא מספיק, אבא שלה, כמו כל גבר נורמאלי מוותר על לבקש הוראות, ובמקום זאת לוקח "קיצור דרך" לבית החדש שלהם. קיצור הדרך מוביל את צ'יהירו והוריה אל חורשה נטושה, ודרכה הם עוברים במנהרה אל עבר אחו רחב אופקים, ובאמצעו מקום אשר נקרא על פי אביה "פארק שעשועים נטוש".
הוריה מתנהגים כמו חזירים, ומתנפלים על אוכל שהם רואים במקום בתירוץ ההזוי של "יש לנו כרטיס אשראי" (זה מה שיעזור להם בחיים) וצ'יהירו שכנראה היחידה במשפחה עם שכל על הראש, יוצאת להסתובב בפארק הנטוש. עד מהרה היא מגלה שהפארק אינו נטוש, ומכיל המוני שדים, רוחות, יצורים שמנים שנראים כמו שפמנון וגם נער אחד ושמו האקו שלא בוחל באף אמצעי כדי לעזור לה. הפארק הנטוש, הינו רחבה ובאמצעה בית המרחץ המפורסם של המכשפה יובאבא, אשר שולטת בעולם הרוחות הזה. ואת הוריה של צ'יהירו אשר אכלו ללא רשות מהמסעדות שלה, הופכת יובאבא לחזירים.
בעזרת קמאג'י, עכביש אנושי שאחראי על הדוד הראשי ולין, עובדת בבית המרחץ מקבלת צ'יהירו חוזה עבודה בבית המרחץ, מכיוון שמי שלא עובד- נהפך לחזיר, או גוש פחם... נייר טואלט... מה שתחליט יובאבא.
כחלק מהחוזה, צ'יהירו מוסרת את שמה ליובאבא, והיא משנה אותו ל"סן". סן, מקבלת את העבודות הקשות ביותר בבית המרחץ. אבל דווקא אז היא מתגלה כרבת תושיה, שתעשה הכול כדי להציל את הוריה ואת חבריה.
בעברי אהבתי מאוד אנימה. משהו השתנה באמצע, והתחלתי לשנוא את הז'אנר ברמות שלא יכולתי לסבול אפילו את פוקימון. אבל המסע המופלא ישאר הסרט האהוב עליי מכיוון והוא מדהים גם ביחס לסרטים לא מונפשים. הייאו מיאזאקי נהנה לשלב מסרים רבים על החברה בסרטיו, והפעם הוא ביקר את התרבות האמריקאית הצרכנית (אך גם את החברה היפנית) ואת ההתייחסות של בני האדם אל הטבע. המסרים מועברים בצורה חלקה, לא דרך דברים שהדמויות אומרות אלא דרך המצב בו הן נמצאות. האנימציה מדהימה, הפרטים הקטנים ביותר ציוריו לפרטי פרטים והסרט נראה בחלקו כציורי שמן יפנים שכמו לתחייה. הסרט קם לתחייה מול הצופה גם בזכות הדמויות המגוונות והססגוניות שממלאות את עולם הרוחות הזה, יצורים עם מסכות במקום פנים, פנים במקום גוף, צפרדעים אנושיות ואנשי צפרדע ודרקונים מוצקים ומיימיים. הסרט מהווה את מסע ההתבגרות של צ'יהירו/סן, אבל הוא מלווה גם את הדמויות האחרות. במהלך הסרט משילות את הדמויות הקליפות ומראות לנו שהן לא בדיוק כפי שהן נראות, חלקן מתבגרות, חלקן פשוט מספרות את האמת.
המסע המופלא הוא סרט להתבגר איתו, סרט להתגבר איתו, וסרט להעביר את הלילה באורגזמה של צבעים ומוסיקה. את הפסקול, אגב, יש לי באייפוד, ואני חורש עליו בכל הזדמנות בה אני באוטו, מדמיין שאני בדרך אל הביצות.
הצצה לסרט (סצנת הרכבת, אולי עלולה להכיל מעט ספוילרים, אבל מומלצת בכל זאת):
הניצוץ - The Shining
ז'אנר: אימה, מתח, פסיכולוגי.
במאי: סטלני קורביק (התפוז המכני)
שחקנים: ג'ק ניקולסון (הכי טוב שיש, השתולים), שלי דובאל (הקומה הרביעית)
איפה ואיך: לבד, או עם חברה, זה משנה? אתם תשתינו דם בכל מקרה.
צפייה חוזרת?: אולי פעמיים.
הסרט, שמבוסס על הספר בעל אותו השם שכתב סטיבן קינג, מספר על ג'ק טורנס, סופר כושל למדיי שכדי להכניס כסף לוקח עבודה כמשגיח במלון אי שם בהרים הקרירים. בחורף, המקום מתקרר ונסגר, ולשאירת העונה מתבקש מג'ק לשמור על המלון מביגפוט, הגרוק, ושאר יצורים העלולים לאיים על מלון מבודד בגבעות. איתו לוקח ג'ק את אישתו המטומטמת וונדי, ואת בנם (על תקן "אני רואה אנשים מתים!") דני.
ג'ק מחליט לנצל את הזמן המשעמם הרב שבו יבלה על ההרים (אני מזכיר, אלו שנות השמונים, אינטרנט לא היה להם) בכתיבת רומן חדש, ובהשתדלות עצומה לא להכות את אשתו למוות, מכיוון והיו מקרים (נפלא לדעת שאשתו יודעת שהוא שיכור ומכה, אבל עדיין יוצאת איתו לבית מבודד בהרים) גם את דני הוא נהג להכות, אבל לא שזה משנה לדני, הוא עסוק בלהיות קריפי, לראות אנשים מתים, ולדבר אל האצבע שלו.
הסרט מספר על הזמן בו בילו משפחתו של ג'ק במלון. לאט לאט, הם מתחילים לאבד את העשתונות. הם בודדים, הם מרוחקים, הם משועממים, והמלון הזה הוא לא כזה סימפטי כמו שהוא נשמע (ואיך הוא נשמע? מלון נטוש בהרים, לא הייתי גר שם גם אם הוא היה עמוס בבחורות ושמן זית) המלון, שבעבר התבצע בין כתליו רצח מחריד ומסתורי, מבלה את זמנו בלהתעלל נפשית ופיזית בתושביו. וכעת, ג'ק השיכור והחלש נפשית הוא המטרה הבאה. ובמהלך הסרט אנחנו מבינים מי הרע האמיתי ומי הוא הקורבן...
מדובר בסרט מפחיד מאוד. אני מתכוון, לא מפחיד "יום שישי ה13". הוא לא מתעסק עם הבהלות. אמנם קיימים כמה רגעים מבהילים, אבל אין שום פרדי קרוגר שקופץ על הדמות מהביוב. הסרט הזה מפחיד כי אתה רואה איך הדמויות משתגעות, ואתה חרד לשלומן. בעצם, חוץ מלדמות של וונדי. עם העיניים הגדולות שלה וההתבכיינות, רציתי שהיא תמות עוד לפני שהיא פתחה את הפה בפעם הראשונה.
הסרט הזה הפך לקלאסיקה, ויחד איתו משפטים כמו "REDRUM" (או "חצר!" בעברית. אה, ראיתם, איזה תרגומן מגניב אני) או "הנהההה ג'ונייייייי" הפכו למשפטים שעשרות תוכניות וסרטים ציטטו. בקיצור, לכו לראות. תשתינו לפני.
הצצה לסרט (למרות שמדובר פה בספוילר מטורף, זאת הסצנה הכי מפורסמת מהסרט, ואני חייב לשים אותה):
קיק אס -Kick ass
ז'אנר: קומדיה, אקשן, נעורים
במאי: מתיו ווהאן (אבק כוכבים)
שחקנים: אהרון ג'ונסון (נער משומקום), ניקולאס קייג' (הנבואה, הפריצה לאלקטרז... והמון... סרטים... אחרים), קלואי מורץ (500 ימים עם סאמר, בולט)
איפה ואיך: חברים, בDVD. קומדיה אחרי הכול.
צפייה חוזרת?: למה לא.
קיק אס הוא הסרט הכי חדש פה (אז יש לי קטע עם סרטים ישנים משנות ה90! תירו בי!) והוא סרט אדיר למדיי שמספר על דייב ליזווסקי (איך אפשר להפוך את השם הזה ליותר יהודוני?!) שהוא נער מתבגר ולוזר שמבלה את זמנו בחנויות וקמיקס ובשאר דברים של חנונים שאני אזדהה איתם.
יום אחד מחליט דייב להיות גיבור על. למה? בלי סיבה ברורה לעין. שום טרגדיה לא קרתה במשפחתו, ההורים שלו לא נרצחו, גם לא הדודים שלו, הוא לא הגיע מהחלל החיצון, אמא שלו סתם נפטרה משבץ באמצע ארוחה. נכון, הוא נשדד פעם על ידי כמה עלק-גנגסטרים אבל מכאן ועד להתרוצץ עם תחתונים על המכנסיים? לא, דייב רוצה להיות גיבור על כי הוא מעריץ את העולם הזה. הוא פשוט רוצה לעזור, בלי אף סיבה. מטרה נעלה! לכן, דייב קונה חליפה ירוקה וקורא לעצמו "קיק אס" ויוצא אל הרחובות! חבל, אפוא, שהוא גר בעולם האמיתי, ובפעם הראשונה שהוא מנסה להתמודד עם הגנגסטרים הוא נדקר ואז נדרס על ידם. הייתם חושבים שזה יעצור את דייב, אבל לא! יחד עם המון ניתוחים שעשו את הגוף שלו למעט חסין לכאב, דייב עם המאצ'טות (זה מאצ'טות? לא. זה סתם מקלות) שלו יוצא להלחם בפשע! במהרה הוא מתפרסם בעזרת יוטיוב, ואחריו קמים שורה של חקייינים שרוצים גם לעזור לסביבה.
בינתיים, דיימון- הידוע בכינויו "ביג דדי" היינו מה שאפשר לקרוא סוג של באטמן אמיתי. הוא, ובתו הקטנה מינדי "היט גירל" עושים את מה שדייב עושה רק על אמת. הם באמת הורגים פושעים, הם באמת נכנסים לסכנה, ובאמת לובשים גלימות! (הם לא ראו משפחת סופר-על? גלימות נגמרות רע! רע!)
השניים נמצאים במסע נקמה כנגד מאפיונר, ולכל הבלאגן הזה נכנס דייב שרק רוצה להתרוצץ ברחוב ולהצהיר "אל האין סוף ומעבר לווו!"
כמה דברים שכדאי שתדעו על הסרט הזה:
הוא אלים. כמעט בסגנון להרוג את ביל.
לא רק שהוא אלים, רוב הרציחות מתבצעות על ידי היט-גירל, שהיא בערך בת 10.
הוא הסרט הכי מגניב שאתם יכולים לראות בקולנוע.
אתם צריכים להבין מה זה לראות ילדה בת עשר עם קוקיות ובגדי בית ספר רוצחת שורה של מאפיונרים אחד אחרי השני משל הייתה ביאטריקס קידו. הכול בסרט הזה צועק "מגניבבבבב" מהתלבושות, לאפקטים, הקרבות, המוסיקה, שפריצי הדם הבלתי הגיוניים. ברור שהייתה פה כוונה למחווה, אבל יצא משהו שהוא הרבה יותר הומוריסטי והרבה יותר מגניב. בסרט גם יש מסר קטן על לקחת את החוק לידיים (מה שאני תוהה זה, איך אין עוד בעולם שלנו גיבורי על? באמת, הסרט הזה מראה שאפשר ועוד איך, איך זה עוד לא קרה?!) והוא פשוט תענוג לעיניים
הצצה לסרט (סצנה אדירההההההה עם היט גירל, לא מכילה ספוילרים כל כך.):
סרטי פיקסאר - PIXAR
ז'אנר: מצויר, פנטזיה, מדע בדיוני, לכל המשפחה!
במאי: ג'ון לאסטר ועוד המון ח'ברה אדירים
איפה ואיך: עם המשפחה, לבד, בקולנוע, במחשב, בטלוויזיה, איפה שתרצו.
צפייה חוזרת?: אני עוד צריך לעשות איזה מרתון פיקסאר. בפעם ה70.
מה יש להגיד על פיקסאר חוץ מזה שהסרטים שלה ירשמו בהיסטוריה? הסרטים האלה, הם הקלאסיקות שהילדים של היום יגדלו עליהם, בדיוק כמו שאנחנו גדלנו על פיטר פן, הרקולס, וסרטי דיסני הרבים.
כיום, דיסני קצת איבדה את הקסם, ואולי זה בגלל שכל הח'ברה הטובים שלה עברו לפיקסאר. (לא נורא, היא הבינה מהר והשתלטה על החברה)
פיקסאר הם חברת אנימציה בעצם התחילו את סרטי האנימציה הממוחשבת. מי יודע איך היה נראה עולם הקולנוע בלעדיהם? ומה היינו עושים בלי צעצוע של סיפור, מפלצות (ע"ר), מוצאים את נמו, משפחת סופר-על, רטטוי, וול-אי, ולמעלה? אני לא רוצה לדעת.
אני אגיד כמה מילים על כל סרט, רק כי אני חייב. הם התחילו בצעצוע של סיפור, שאני לא יודע אם יש מתבגר פה שלא ראה את הסרט בילדותו, ודרך שלושת הסרטים העבירו בצורה מדהימה נושאים כמו נטישה והתבגרות. אלא דברים שלא מוצאים היום בסרטי ילדים, שמורכבים בעיקר מחיות מדברות על אי בודד, חיות מדברות בחלל, חיות מדברות על אי בודד בחלל וכו'. אחר כך הגיע באג לייף המגניב, ואז מפלצות (ע"ר) המופתי והמקורי. מוצאים את נמו, ששינה את עולם האנימציה בים המונפש והתלת-מימדי הראשון בקולנוע. משפחת סופר-על הוא כבר באמת יצירת אומנות, ואחד מהסרטים הכי טובים אי פעם. רטטוי (הוא עוסק בצרפת, אבל בעיקר צוחק עליה, אז אהבתי אותו) ואיך לא וול-E, שהראה שאפשר לעשות חצי סרט שבו לא מדברים ועדיין להעביר יותר ממה שהצליחו שחקנים הולוודים להעביר בכל הסרטים שלהם. ולמעלה, שיש לציין את עשר הדקות הראשונות שלו שמתמודדות עם המוות בצורה מעולה אבל לא מדכאת.
נו, זה פיקסאר. אין אף אחד שלא אוהב אותם, ואם יש הוא מעפן.
הצצה לסרט (סצנה מהסרט "למעלה", עשר הדקות שעליהן דיברתי, שחזקות בכל צורה אפשרית)
עוד סרטים מומלצים שלא ארחיב עליהם כי הפוסט הזה ארוך תחת גם ככה:
מועדון קרב
קורליין (ודלת הקסמים)
להרוג את ביל (1&2)
ג'ונו
החבובות (הסרט)
מנהטן הקטנה
יאלה, תקנו DVD, או תעשו את הפעולה הזאת שאני לא יכול לציין כי זה לא חוקי בעליל והממשלה מקשיבה לכולנווווווווווווווווו רק תראו את הסרטים האלה, ומכולם מובטחת הנאה צרופה. אם... יש לכם מוח... אה ירדני?
החופש. כולנו מחכים אליו, וכשהוא מגיע, אנחנו רוצים רק שיעבור. לרוב, בחופש, נערים כמוני וכמוכם עושים שלל של תעסוקות מאוד מעניינות לשעות הפנאי: במקום לעזור לזקנים בבתי אבות, הם יושבים על ברזלים באחת בלילה וזורקים בקבוקי סמירנוף אחד על השני. במקום ללכת לאירועי התרמה לילדים עניים, הם מקיימים סייבר סקס עם ילדות שמנות בכינוי "כמעט כמו בר רפאלי 123" באינטרנט. לא שאני מתיימר להציל את האוקיינוס או לעזור לזקנים (אני לא אוהב זקנים. אני חושב שאמרתי את זה כבר) אבל אני חושב שלמצוא תעסוקות יותר מועילות - אם לא לאחרים, אז לפחות לעצמינו. מה שאני אוהב לעשות בחופש, הם שלושה ס'מכים. סדרות, ספרים, וסרטים. שלושה מהדברים האהובים עליי, ובכלל, הדברים הכי כייפים שאפשר לעשות. למענכם, סיקרתי שניים מכול תחום, שני ספרים, שתי סדרות, ושני סרטים שבטוח יעבירו לכם את הזמן בחופש הזה, וכל זה בלי להיהרג באיזה מועדון. ראיתם כמה הרווחתם? יופי, הבה נתחיל.
יש פה שני ספרים שבקושי רב מאוד, תוך כדי להכריח את עצמי לבחור ובצעקות על עצמי- בחרתי.
קורליין / ניל גיימן
קטגוריה: אימה, פנטזיה, ילדים.
מומלץ לגילאים: טוב, לכולם. לא שהייתי מקריא אותו לאחים הקטנים שלי, הם גם ככה בוכים כל היום.
קורליין ג'ונס היא ילדה קטנה ומבריקה שגרה בבית הזוי לחלוטין עם שכנות זקנות ולהן עבר בתיאטרון, ורוסי משוגע מלמעלה שמנהל, לדברו, קרקס עכברים. (איי איי איי, וכולנו מכירים רוסי משוגע אחד לפחות) הוריה מאוד עסוקים. למרבה הצער, הם כל היום בבית. אביה עובד כל היום על המחשב, במן גרסה מבוגרת שלי, וחייה של קורליין ללא חברים ותעסוקה (פרט לחתול שממילא בורח שמנסים ללטף אותו)- משעממים למדיי. למרבה המזל, קורליין מגלה שדלת מסתורית בחדר האורחים מובילה אל עולם מקביל. בו חיים אביה האחר ואימה האחרת, ושניהם נפלאים. הם מאכילים אותה במטעמים ולא בארוחות מוכנות, הזקנות מנהלות הצגה תמידית בתוך סלון ביתם, קרקס החלודות של הרוסי המשוגע מדהים ביופיו, והארגז בחדרה מלא צעצועים. כמובן, שאם הכול היה כל כך נפלא לא היה לנו סיפור. לכל האנשים האחרים הללו, יש כפתורים במקום עיניים. ואימה האחרת ואוהבת-בצורה-סדיסטית-וחולנית-לחלוטין מאוד מעוניין לצרף את קורליין לאופנה. למזלה של קורליין, היא מצויידת בחתול מדבר, אבן עם חור, שלושה ילדים-רוחות-וואטבר וכמובן כל פיקחותה והאומץ שלה וכל אלו יעזרו לה לחזור הביתה אל הוריה. הספר, כתוב בצורה מצמררת לחלוטין. הוא בהחלט החוויה הכי קריפית וביזארית שאתם יכולים לחוות, והוא הספר האהוב עליי. הוא מצחיק לעיתים, והוא מפחיד לעיתים. הוא כתוב בצורה קולחת ומשעשעת. ההמלצה שלי לקרוא אותו בערב, בסלון או בחדר, ולהשתמש בכפתור במקום סימניה. תודו שזה יתרום לאווירה.
אנשי הקש/ מייקל מרשל
קטגוריה: מתח, בלשי, אימה.
מומלץ לגילאים: אלים, מאוד אלים. מאוד מאוד אלים. אלים במקדולנדס, אלים כלפיי ילדים קטנים. 14+.
היכונו לרכבת הרים של אקשן. אף סרט, אף טיפול פסיכולוגי או עשרה כדורי הרגעה לא יכינו אתכם לאנשי הקש.
הספר נפתח בטבח אכזרי במסעדת מקדולנדס שמבוצע על ידי שני גברים לבושים בשחור. הם מחוררים בשקט ובשלווה ארבעים מלקוחות המקדולנדס (אם השומן לא יהרוג אותם הרובים יהרגו, אז מה זה משנה?) וכותבים בדם על אחד הקירות "אנשי הקש". לאחר מספר שנים, אנו פוגשים את וורד הופקינס. הוריו של הופקינס, בהעדר מילה יותר טובה- התפגרו בתאונת דרכים. (סתם, ברור שיש מילה יותר טובה) והוא עסוק באבל הרגיל. הוא מקבל את ביתם, ובזמן שהוא נכנס לשם, להיזכר או מה שאבלים לא עושים- הוא מוצא פתק. על הפתק כתוב "אנחנו לא מתים". רחוק-או-אולי-לא משם מתבגרת נודניקית למדיי בשם שרה בקר נחטפת מרחוב הומה אדם. אותו אדם בעל מבטא בריטי מזויף אשר חטף אותה- גוזז את שיערה, כולא אותה ומרעיב אותה, כמו שעשה לנערות רבות עד שמתו, ולאחר מותם שלח סוודר רקום משיערותיהן אל הוריהן. כמה סדיסטי, אמרתי לכם. ג'ון זאנדט, בלש והורה של אחת הקורבנות, ושותפתו למיטה לשעבר ולעבודה כיום נינה ביינהאם חוקרים יחדיו את חטיפתה של שרה. כל קווי העלילה האלו מתאחדים לבסוף לסיפור אחד, על העבר, ההווה, והעתיד, של הכת הענקית והבלתי מנוצחת של אנשי הקש. מדובר בספר מצמרר, מחליא לעיתים, ומעורר השראה. הכתיבה האירונית והעלילה המפותלת עושים יחדיו את אנשי הקש לספר המתח והבלשים הכי טוב שתקראו אי פעם. למי שאהב, אגב, מומלץ לקרוא גם את השנים הבאים. חפשו בגוגל.
הגענו לחלק שהיה אמנם יותר קל בשבילי לבחור שניים מתוך מבחר של 100,000,000 סרטים שראיתי, אבל עדיין!
המסע המופלא/ Spirited Away / קשקוש בלאבוש ביפנית
קטגוריה: פנטזיה, ילדים, רומנטיקה, הרפתקאות.
גילאים: 12+. לא מפאת מין או אלימות, פשוט כי הסרט הזה חכם מדיי בשביל ילדים מתחת לגיל הזה.
במאי: הייאו מיאזאקי הגדול, המופלא, המדהים, המגניבולי וכולי וכולי וכולי. (שכתב גם את התסריט)
שחקנים: מדובבים, יותר נכון: דבי צ'ייס, ג'ייסון מרסדאן.
הסרט נפתח עם ילדה ושמה צ'יהירו והוריה הסתומים להפליא, אשר נוסעים אל ביתם החדש אי שם ביפן. צ'יהירו המתוסכלת, לא ממש נהנית מלנטוש את חבריה. זר הפרחים שהם שלחו לה נובל, אבא שלה לא יודע בכלל איך להגיע לבית החדש, ובכללי, החיים בזבל. כשאביה (שלא שמע על GPS) לוקח פנייה אל חורשה שלה הוא קורא "דרך קיצור", צ'יהירו ומשפחתה מגיעים למערה נטושה באמצע היער. בגלל שמבוגרים אוהבים לעשות שטויות כמו להכנס למנהרות חשוכות שהם לא מכירים, באמצע היער, כשפסל מפחיד שומר עליהן- הם נכנסים לשם. הם מגלים בצד השני פארק שעשועים באמצע אחו ענקי, והוא מלא רק בדוכני אוכל. ושוב, מפני שמבוגרים חכמים במיוחד, שני הוריה רואים אוכל, וכמו היהודים שהם אינם הם מתחראעים על האוכל, בתירוץ של "לאבא יש כרטיס אשראי". צ'יהירו החכמה מחליטה לא להשאר עם הוריה הגררניים, ויוצאת לחקור. כשיורד הערב, היא מגלה שהפארק/יריד/וואטבר הנטוש הזה הוא כלל לא נטוש- הוא מלא בשדים, רוחות, יצורים שנראים כמו צפרדע ועוד שלל דמויות ביזארים לחלוטין שמגיעות להתחרץ בבית מרחץ ענקי באמצע העיר. ואם זה לא מספיק, הוריה הגררניים הופכים לחזירים. דבר לא מפתיע במיוחד. למזלה הרב, נער מסתורי ששמו האקו עוזר לה להשיג עבודה אצל בעלת בית המרחץ - המכשפה יובאבאה, זו שהפכה את הוריה לחזירים מפני שאכלו את האוכל של הלקוחות שלה. סיבה מוצדקת למדיי. במהלך מסע ההתבגרות שלה בעולם הרוחות, היא עובדת בבית המרחץ ופוגשת עוד מהיצורים הזויים פרי מוחו הקודח של הייאו מיאזאקי, במאי האנימה נחשב ומהולל. הסרט בא כביקורת על תרבות המערב, עם כמה נגעים של אקולוגיה ועוד מסרים חברתיים. למזלנו, לא מדובר בסרטי דיסני, ולכן אין מוסר השכל חשוב ומגעיל שנדחף בכפית אל פה הצופים.
הסרט זכה באוסקר, הפסקול גורם לאורגזמה, והסרט הוא תענוג לעיניים. תהנו!
ג'ונו/ Juno
קטגוריה: קומדיה, דרמה, רומנטיקה, ואלן פייג', שהיא קטגוריה אחת שלמה.
גילאים: יש מין, לא מפורט במיוחד, ניתן לזה את הגבלת הטלוויזיה הרגילה של 14+.
במאי: ג'ייסון רייטמן.
תסריט: דיאבלו קודי.
שחקנים: אלןןןן פייג', מייקל סרה, ג'ניפר גארנר.
הסרט עטור השבחים בכיכובה של אלן פייג' מספר על נערה נחמדה בעלת השם המוזר למדיי ג'ונו, אשר נכנסת להריון. גם אחרי בדיקה שניה ושלישית, ושתיה של כמה בקבוקים בגודל בקבוקי אקונומיקה של "סאני די" (משקה אמריקאי, אני מניח) שום דבר לא משתנה. הו, אך ג'ונו אינה נערה רגילה בהריון! ג'ונו היא אישה בת שלושים וחמש שכלואה בגוף של נערה מתבגרת. היא קורעת, היא סוטה, היא אוהבת להקות מטאל וסרטי אימה ישנים וזורקת משפטים וציטוטים כל דקה בערך. החנון הפושע שחילל את גופה של אלנג'ונו היקרה שלי הוא פולי בייקר, אחד שלא שמע על מכנסיים ארוכים. ביחד עם חברתה הטובה, מעודדת תיכוניסטית עם מנת משכל של כפית דבש ג'ונו מחליטה למסור את התינוק לשני הורים עקרים שאם הם היו יותר רגילים הם כנראה היו רוצחים סדרתיים. כמו כן ג'ונו נאלצת לתהמודד עם אביה התמים במיוחד ואימה החורגת חובבת הכלבים, שבסופו של דבר תומכים בה (לפני שסיפרה להם, הם חשדו שהיא בהריון, אבל קיוו שזה משהו לא נורא במיוחד, כמו סילוק מבית הספר או משהו נוח יותר) הסרט, שמחולק באופן נפלא לעונות השנה, מגולל את תשעת החודשים של ג'ונו ואת הלידה, את אי הנוחות ושאר הדברים המגעילים שיש בהריונות, ומוכיח לכולנו, שגם לתינוקות יש ציפורניים.
לכו, תראו.
והנה לכם החלק האהוב עליי, אנא התעלמו מכל תגובה שתבוא מתובל.
דם אמיתי/ Trueblood
קטגוריה: אימה, רומנטיקה, פנטזיה, מתח, והרבה הרבה ארוטיקה.
מומלץ לגילאים: טוב, 18+ אבל זה דיי צבוע, בימינו מגיל ארבע עשרה בני נוער מתחילים להזדיין.
יוצרים: אלן בול (עמוק באדמה)
שחקנים: אנה פאקין, סטפן מויר, כריס באוור ועוד רבים.
הסיפור הוא על סוקי סטאקהאוס, בחורה ביישנית שגרה בעיירה טיפוסית בלואיזיאנה. איפה שהמבטא הוא דרומי וכבד ואפשר לדרוס צבי בלילה אם לא נזהרים. בכל מקרה, בעולם בו מתרחש הסיפור חיים ערפדים. כן, כמו בחצויה ודמדומים, אני כבר יכול להריח את הפאנגירלז. הערפדים, באירוניה מסוימת, "יצאו מארון המתים"- משמע שגילו לעולם שהם מתים, ומאוד אוהבים דם. מזל שיש דם סינתטי- טרו בלאד, כפי שהמשקה הנחמד נקרא. נכון, יש לו טעם של קריסטל ענבים וגרוע מכך, אבל הוא משביע לערפדים שמעדיפים להשתלב בחברה. סוקי גם היא מוזרה במיוחד, היא אמנם לא ערפדית, אבל יש לה מוגבלות מסוימת. סוקי יודעת לקרוא מחשבות! טם טם טם! טוב, היא לא ממש יודעת, המחשבות באות אליה אם היא רוצה ואם היא לא רוצה. מה שאומר שקשה לה להחזיק מערכת יחסים, עבודה, או כל דבר נורמאלי אחר. לילה אחד סוקי פוגשת את ביל, ערפד ידידותי למשתמש. לאחר שהיא מצילה אותו מאנשים שמנסים לקחת את הדם שלו כאילו הוא איזה חד קרן מזדיין בהארי פוטר היא מגלה שלא רק שהיא דלוקה עליו בטירוף, היא גם לא מצליחה לקרוא את המחשבות שלו. בזמן שהם מתחילים לצאת פרשיית רצח מיתועייבת מתחרשת ברחבי העיירה, ותושביה הגזעניים מפנים אצבע מאשימה בהתחלה אל ביל, ואז אל אחיה. רק סוקי יכולה לפתור את התעלומה בעזרת כוח הטלקניזס הקולי שלה, ובדרך, יהיה המון, המון, המון! סקס. הסדרה הזו היא פורנו במסווה, זה מאוד נחמד, אבל לא הייתי ממליץ אותה כבילוי משפחתי. אלא אם כן אתם משפחת ג'קסון. הסדרה כתובה מעולה, השחקנים משובחים למרות שאני מתעב את המבטא הדרומי הקאבויאי הזה, אבל נו, מילא, לא הכול מושלם.
אוואטר/ Avater
קטגוריה: ילדים, פנטזיה, הרפתקאות.
מומלץ לגילאים: לכל הגילאים.
יוצרים: מייקל דימרטיני וברייאן קונייצאקו
שחקנים: (מדובבים): זאק טיילר איסן, מיי וויטמן, ג'ק דה-סנה.
הסדרה מספרת על עולם דימיוני ובו חיים ארבעה אומות: אומת האש, אומת המים, אומת האדמה ואומת הרוח. בכול אומה קיימים גם כשפים (benders באנגלית) שמסוגלים לשלוט ביסוד של האומה שלהם. (כשפי האש שולטים בברקים במגמה ובאש, כשפי המים במים ובקרח, וכן הלאה) וכולם חיים להם בשלום יחסי בעולם הנפלא הזה שמורכב גם מחיות שהם שילוב ביזארי בין חיות מעולמינו. או בקיצור: אל תנסו לזווג בין דובי קוטב לפינגווינים אם אתם לא מספיק מוכשרים כמו יוצרי אוואטר. בכל מקרה, יום אביבי אחד אומת האש מחליטה שלא מתאים לה כל האיזון הזה והיא מרכיזה מלחמה על שאר האומות. נכון, זה ממש כוחות שלאומה אחת יש כוח בכוחות הרסניים ולוהטים בעוד שאומה אחרת היא אומה של נזירי אוויר חננות שעסוקים בלרכב על ביזונים מעופפים כל היום וכל מה שהם יודעים זה לעשות קצת רוח ולהתעופף כמו פיטרפנים, אבל עזבו פרטים קטנים. בעולם הזה חי גם האוואטר, אדם אחד שמסוגל לשלוט בכל ארבעת האלמנטים והוא קיים כדי לאזן בין ארבעת האומות. אממה, האוואטר נעלם בדיוק שצריכים אותו, כמו מפתחות רכב.
לאחר מאה שנות כיבוש קטארה וסוקה, שני אחים אסקימואים משבט המים הדרומי (שנמצא, למרבה הפליאה, בקוטב הדרומי) מוצאים את האוואטר- כשף האוויר האחרון, ושמו אנג, קפוא בכדור ענקי של קרח יחד עם הביזון המעופף שלו. בעקבות שחרורו הוא משחרר קרני לייזר מגניבות שמאשרות גם לאומת האש, או לפחות לנסיך אומת האש- זוקו שהאוואטר חזר. זוקו, שנמצא בגלות עד שימצא את האוואטר, (כנראה בגלל שהוא דרמטי ומעצבן ועם צלקת על כל הפרצוף שאביו הנחמד, מר. אדון. קיסר אומת האש סידר לו) שמח וטוב לבב, כי הרי הנזירים האלו קלים לתפיסה, הרי אומת האש השמידה אותם בקלי קלות. אנג האנרגטי והאווטארי במיוחד, יחד עם הביזון המעופף שלו ושני הסיי קיקס החדשים שלו (קטארה וסוקה, כפי שנאמר) יוצאים יחדיו למסע חובק עולם, כדי ללמד את אנג את הכשפות האחרים, בתקווה שאולי הוא יביא קצת אור לעולם. וזוקו? רודף אחריהם, ובעיקר צורח. מזל שיש לו דוד מגניב. הסדרה המשובחת הזו זכתה בפרס האמי, ולא סתם. מדובר בהרפתקאה לצופים ולדמויות כאחד, וללא ספק דרך מעולה להעביר את החופש.
זה היה פוסט ארוך במיוחד. אני מקווה שזה לא אומר שלא תגיבו, תמליצו עליו לעמוד הראשי ואם אתם ממש נחמדים תקשרו אליו בבלוג. וזהו חברים, יש לכם עכשיו הרבה תעסוקה לחופש. מקווה שנהנתם,
שיש לו את הסאונדטרקים של כל הסרטים והסדרות שאתם רואים פה.
ואגב, הפוסט בעמוד הראשי! בויה! תודה רבה למי שהמליץ! (:
פוסט זה מלא ברגשות ושיט מסוגו ואני לא בטוח שיצחיק אתכם, אני מקווה שהוא יותר יפתח את העיניים שלכם.
זה מתחיל להמאס, העובדה שהמראה החיצוני שלי אף פעם לא משחק לטובתי, אומנם אני באמת יכול לעלות על מתקנים בלונה פארק- אני לא מתלונן בקשר לזה, מה שמרגיז אותי היא העבודה של האנשים למחוק בראשם את מי שלא שייך אליהם. בהתחלה כשהגעתי לבית הספר החדש לא הפסיקו (ועדיין ממשיכים) לרדת עליי בגלל העובדה שאני ג'ינג'י, שאני חלש, שאני לא נראה כמו ילד בכיתה ח' אלא כמו ילד בכיתה ו'. זה נותן לאנשים מוטיבציה לרדת עליי, להשפיל אותי.
אבל אנשים חייבים להתחיל להבין ששנאת בן אדם, על פי צבע עורו, שערו, גובהו, או משקלו, היא יותר גרועה מכל גניבה או קללה.
זה הדבר הכי פוגע, הכי משפיל, שאתה שנוא ואין לך מה לעשות עם זה, ואני לא חושב שאני אצבע את השיער או אשים המון גרביים, כי אני נעלב מזה רק בלב, אבל מבחוץ אני לא מראה את זה בכלל.
ובכלל, הקטע של נמוך, אנשים מתנהגים אליי כמו אל ילד בכיתה ד', מרביצים לי "בצחוק" בלי להבין שבשבילי זה לא צחוק, למרות שאני צוחק מבחוץ אני בעצם מגדל טינה נגדם בליבי, ובשלב כלשהו פורק עליהם את העצבים והם לא מבינים למה, חושבים שאני מגעיל.
מוזר לי, משהו גורם לי לכתוב הרבה, כי מי כמוכם יודעים על הפוסטים הלא-מושקעים והקצרים במיוחד שלי, ופתאום אני נפתח, אין לי מושג מה גרם לי להפתח ככה, אבל אני מקווה שזה ימשיך. אני ממש אוהב להסתכל על הפוסט ולראות אותו גדול ולא קטן, ובדרך כלל אני טיפוס שגומר הכול מהר.
מעניין עם מישהו יטרח לקרוא את הפוסט,מעניין אם למישהו אכפת. זה מה שאני שואל את עצמי כרגע.
בדרך כלל כשאני כותב פוסטים ארוכים מהרגיל וקצרים הרבה מזה, אנשים בקושי מגיבים, אנשים מגיבים לפוסטי תמונות, קומיקסים, או "יש לי פרו! הראשון שמגיב מקבל!" למניהם.
בקרוב אגיע לחלק השני של הפוסט, בו אני אמור להראות לכם כמה לוגואים שהכנתי בזמני הפנוי ואתם תגידו לי מה דעתכם עליו.
אה, הגענו לזה.
את הלוגו הזה עשיתי ממברשות בלבד, והוא יצא מכוער.
את הלוגו הזה עשיתי ממברשת אחת, והוא יצא מאוד מכוער.
______________________________________________
אם מישהו טרח לקרוא את הפוסט, הוא יגיע לגן עדן ויתעורר בגן עם מלא שיכפולים עירומים של בר רפאלי, או מייקל לואיס בשבליכן בנות.
אני מאוד רוצה שיכפולי בר רפאלי ערומות, אז סלחו לי, הלכתי לקרוא את הפוסט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
