אסון, קטסטרופה, שואה, שוד ושבר, התקף לב ממושך, ישיבה בשירותים אחרי סדר פסח. אחרי שראיתי את הסרט הזה כל איבר בגופי רצה להפסיק לעבוד, רציתי שהכול יסתיים באותו רגע. בעצם, מעולם לא סיימתי לראות אותו. כל כך סבלתי, כל כך השתעממתי שעצרתי אותו בשלב מסויים ואני בטוח במיליון אחוזים שלעולם לא אראה אותו שוב. וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי חגיגה בסנוקר.

בקשר לאיירבנדר, הסרט שמבוסס על הסדרה "אוואטר" שהבטחתי לפני שלושה חודשים שאסקר ברגע שיצא, טוב, תכפילו את כל מה שהרגשתי באלפיים.

אני אעשה את זה מסודר, אני רוצה לנמק למה אסור לכם, בתכלית האיסור, ללכת לראות את איירבנדר. במיוחד אם אתם מעריצים של הסדרה, כי אחרי הסרט המזויין הזה אתם בחיים לא תוכלו להנות ממנה כראוי. והסיבה לכך, היא שהדושבאג הכי גדול איי פעם, מ. נייט שאימלאן המזדיין החליט לא לצפות באף פרק של הסדרה כדי שהיא לא תפריע לחזון האומנותי שלו, שגם ככה מחורבן מכל פינה. ולכן, זה עומד להיות פוסט זועם, אני עומד להשפיל, ואני עומד לרמוס, ולהוציא את כל הזעם שלי על הסרט הזה. תהנו.

נתחיל עם בכללי.

אז ככה. העלילה של אוואטר הייתה מדהימה. הפירוט, ההשקעה בפרטים הקטנים שאפשר לעשות רק בסדרה שמחולקת לפרקים רבים ניכרה בכל פרק.

הסרט לעומת זאת, לקח את העלילה הזאת, ירק עליה, שלח אותה למחנות המוות באושוויץ ועשה לה מרתון שמש.

אני יודע, סדרה כמו אוואטר שצריכה להצטמצם לשלושה סרטים צריכה לעבור קיצוצים. אבל הקטסטרופה הזאת היא לא אוואטר. היא לא קרובה לאווטאר באף צורה. למשל- דמויות משפיעות כמו ג'ט נמחקו מהעלילה. לא רק זה, הצלקת של זוקו כמעט בלתי נראית, והוא סתם נראה כאילו יש לו מקרה חמור של אקנה. ציפיתי אגב, לtheme המקורי של אוואטר- אבל גם כאן כמובן התאכזבתי. המוסיקה הייתה פאטתית.

אמנם חלק מהסרט זפזפתי בבכי תמרורים (אוי, סליחה!) אבל שמתי לב להעידר מוחלט של ההומור. בסדרה, כמעט ברוב הסצנות פרט לפרקים האחרונים של כל עונה היו בדיחות רבות. בקרבות, בדרמות, תמיד נכנסו בדיחות מחממות לב בסגנון אנימה או משחקי מילים או סתם סלפיסטיק קורע. אבל באיירבנדר- הכל דרמטי. כל הדמויות מיוסרות, אנג טורח לחייך רק כי השחקן מת מבושה. והכשפות- בסדרה זה היה מדהים, אומנויות לחימה בקצב מהיר עם ארבעת היסודות ניתזים לכל עבר. בסדרה...טוב... כשכשף אדמה רוצה להרים אבן, הוא פוצח בריקוד! אחרי דקה של ריקוד, האבן טורחת להתרומם באוויר.

בשלב כלשהוא אחרי שכל עניין האוואטר מתגלה על אנג (זה אגב לוקח, בערך אם נשווה לסדרה, אחרי הפרק ה6. יאפ) פוצחים השלישייה בדיאלוג הכי דבילי ששמעתי בחיים שלי. "אנחנו נוכל לעזור לך ללמוד את היסודות, ובדרך נעצור בכפרים ונלמד אותם מוסר השכל חשוב!" אוי, תודה שהסברתם לי את הפואנטה של הסדרה. והשחקנים- בעצם, לא היה שחקן אחד טוב. ואני לא מדבר על שחקנים גרועים כמו בסרט אימה. אלו באמת, שחקנים גרועים. גרועים בסגנון תיכון השיר שלנו. גרועים בסגנון סוזן סרנדון ב"מופע הקולנוע של רוקי". גרועים בסגנון כל מי שמשתתף בחצויה.

והדמויות.

אני אתמצת את זה במהירות:

אנג: מטווינקל-טואוס הפכו את אנג ליצור קירח שנראה כמו ילדה תאילנדית במחזור שמישהו הכריח אותה להציל את העולם, עם הפוגות של שעה לחיוך, ומשחק כל כך גרוע שנראה כאילו אספו אותו מהצגת ביה"ס בבית ספר בנהריה.

קטארה: איזה יצור אומלל וחסר פואנטה. אה, והיא כונפה. ולא אימהית. וכונפה.

סוקה: העיבוד לסוקה בסרט צועק מכל עבר "לא ראינו את הסדרה המקורית!". ציפיתם למכונת הבדיחות? להפוגה הקומית? כן, לא. עזבו שהוא נראה כמו בחור ארי משידורי התעמולה של גרמניה הנאצית, עזבו את זה שהוא שחקן מעצבן ומזכיר לי את עוז זהבי ברמות שאני רוצה לחתוך לעצמי את העורק הראשי (את מי מהם אני שונא יותר?... מממ...) מה שגרם לי להתמוטטות עצבים טוטאלית הייתה העובדה שכל קשר בין סוקה המקורי לסוקה הזה הוא מקרי בהחלט. אז בלי סוקה, נמשיך את העלילה.

זוקו: אמנם את העונה הראשונה מעביר זוקו בלהיות רשע טיפוסי שצורח אפילו על הציפורים שמעירות אותו בבוקר, אבל הליצן שעשו מזוקו- שמגולם על ידי דב פטאל, שהוא דווקא שחקן מעולה שאני מקווה מאוד שלקח המון קריסטל מאת' לפני הצילומים כי אם לא אין לי שום תירוץ אחר- הוא בדיחה מוחלטת. הזוקו של איירבנדר צורח, כולא את עצמו למונולוגים דרמטיים. בעצם, גם זוקו המקורי היה ככה. אבל אני שונא את שניהם, אז לא משנה.

איירו: הדמות המדהימה של איירו, שהצליחה אפילו להוציא ממני דמעה בפרק מסוים, הפכה לאיש רזה וגמלוני, שנראה בערך כמו וודלמורט, עם פאה ארוכה ומבט של "משלמים לי הרבה בשביל להיות כאן" שאותו אני יכול להשוות רק לכוכבות פורנו. בעצם, איירו התהלך אחרי זוקו רוב הסרט בלי להגיד משהו או לתרום לעלילה. הוא שם כי כתוב שהוא צריך להיות שם.

את הסרט ראיתי עד לנקודה בה פוגשים את הרוח הכחולה (בלי קשר מסויים לעלילה, אבל בסדר) ולכן אלו הדמויות העיקריות שפגשתי עד לכאן. חיכיתם לדמויות הרבות האחרות המאכלסות את עולם אוואטר, כמו סוקי, המלך בומי, או ג'ונג ג'ונג? תשכחו מזה.

וכל שאר החרא.

אז אם אין עלילה, ואין שחקנים טובים, בשביל סרט קיץ לילדים שכזה חייב להיות מוטיב האקשן- אבל הוא כמעט לחלוטין אבד בתוך העלילה הגרועה. נראה כאילו למרות שהעלילה גרועה, החליט שאימלאן להתמקד בעיקר בה כדי להרגיש שהוא איכותי.

זה כמו אופנת התלת מימד, זה מנסה יותר לגרום לך להגיד "ואו! כדור מים מעופף!" מאשר באמת להיות אקשן. מהירות התגובה בין התנועות של הכשפות ליסודות שהם מכשפים היא כמעט מזלזלת, ובכלל השחקנים איטיים במיוחד בכל פעם שהם מנסים להרים את התחת. האפקטים מזוועים- בקוטב הצפוני, ניתן לראות את המסך הירוק מאחורי קטארה וסוקה. ואגב, אולי בגלל חוסר תקציב, אין שום התמקדות בפנים של אפה. הוא תמיד נראה מרחוק. (ואגב, השם שלו לא מוזכר בכלל. הוא נקרא "הביזון שלך" לאנג)

לסיכום, עם כל הצער, אני נאלץ להגיד שפרסי ג'קסון- הסרט הקודם שביקרתי כאן, הוא דוני דארקו בהשוואה לאיירבנדר. זה הסרט הכי גרוע שאתם יכולים לראות עכשיו בקולנוע. זה הסרט הכי גרוע שאתם יכולים לראות בקולנוע. מ. נייט שאימלאן עשה את זה נטו בשביל כסף, זורק את כל הציפיות של המעריצים, הציפיות מבמאי עלק מוערך כמוהו, בשביל החרא הטהור שהוא איירבנדר. וכל זה, מלראות חצי מהסרט.

לאלו שלא ראו את הסדרה- לכו אם אתם בקטע של עספור. למעריצים, או סתם אנשים עם טעם- עזבו אתכם, חגיגה בסנוקר זה עדיף.

ולנושא יותר אופטימי- הקומיקס האחרון של "בטיטול" יצא בשבוע הבא למעריב לנוער. שבוע הבא הוא יתפרסם בבלוג, יחד עם הצצה קטנה לפרק הבא של החיים כגאון מטורף- שהפעם, יעסוק באחת הדמויות המשניות (משמע- שום ג'ינג'י היסטרי. אה, וזה גם לא קורל, הוא נטחן כבר שני קומיקסים. לידרלי)

ששרוף בגב :(

• ילדה-קטנה-מפחידה-רוצחת-אנשים-בעקבות-קללה-יפנית-סינית-קוריאנית-תאילנדית-פיליפינית-מצרית-גרמנית-צרפתית-חייזרית-עתיקה
• איש-מפחיד-רוצח-מתבגרים-בשיטות-מתוחכמות-בסוף-רק-הכוסית-הראשית-שורדת
• זומבים-אוכלים-אנשים-קבוצת-שורדים-עם-רובה-אחד-מישהו-מהם-נדבק-במחלת-הזומבים-והם-לא-יודעים-מה-לעשות
• קבוצת-חברים-נוסעים-אוטו-מתקלקל-עיר-נטושה-מתים-אחד-אחרי-השני-רוצח-קניבל
• רוצח-מטורף-מחזיק-אנשים-במרתף-מלכודות-מתוחכמות-תפנית-בסוף
• פיל-או-חזיר-או-נחש-או-קרנף-או-ממותה-או-ברבור-או-חתלתול-חמוד-ענקי-ותוקף-את-טוקיו
• רצף-אירועים-דבילי-ונטול-היגיון-שצולם-במצלמה-מעפנה-בתחילת-הסרט-כתוב-"קרה-באמת"

חשוב לזכור את הכלל החשוב בבחירת שחקנים לסרט אימה- לשחקנים טובים אין מה לחפש בסרטי אימה! אנחנו מדברים פה על כסף, שוב, ולכן רצוי שישתתפו שחקנים מרובי ציצי וריבועים, אשר מותם ימהל בעונג מיני מסוים. דוגמה: פריס הילטון, ג'ארד פדלסקי, שרה מישל גלר, ואתם אפילו יכולים להיות יצירתיים! מיילי סיירוס, למשל. עוד פרט שחשוב לזכור: בסרט חייבת להיות כוסית בלונדינית ועליה נרחיב בהמשך.

שלב 3- לוקיישן לוקיישן לוקיישן
חוף ים, למשל, לא ממש מתאים לסרט אימה. אלא אם כן אתם בונים פה על ריימיק אימה לbaywatch (לא שאתם צריכים, המקור מספיק מפחיד)
אם כך, מהם המקומות המושלמים לצילום סרטי אימה? רצוי מקומות פסטורליים משהו, המסתירים בתוכם טוויסט מבעית.  רעיון נהדר, הוא האיזור הדרומי של ארה"ב, ובעיקרו טקסס. טקסס על ביצותיה הרבות, והערבות הנטושות היא מקום מעולה לרוצחים מטורפים וחמדמדים.
אם אינכם אוהבם את טקסס (מסיבה ברורה) תוכלו לבחור מקומות נטושים באשר הם -מוזיאונים, בתי מגורים, דירה בבניין פאר, ארגז חול נטוש,
פינה אפלה בגינה הציבורית- הכל מתאים.

שלב 4- עירום נשי
סרט אימה אינו שלם בלי ציצי. מצאו אחד.

שלב 5- הרציחות!
קיימים שתי שיטות לרצח בסרטי אימה- מוטיב חוזר, או יצירתיות. במוטיב החוזר כל הדמויות ימותו באותה הדרך (הצלצול) וביצירתיות, לרוצח קיימת נפש של משורר ולכן קורבנותיו מתים בשלל דרכים מקוריות- גירוד קרנית העין עם כפית עד מות הקורבן, מקלחת חומצה, מרתון שמש.

שלב 6- תחילת העלילה 

מבנה העלילה משתנה בהתאם לסוגי הסרטים שציינתי בשלב 1, לכן אתמקד בז'אנר ה"מתבגרים המרוטשים" האהוב. הנה לכם סדר העלילה כפי שהוא מתקיים כמעט בכלללללללל סרטי האימה. הסרט יתחיל בפתיח שמציג רצח של דמות חסרת תועלת, או מתמקד בעברו של הרוצח.
לאחר מכן תיהיה התחלה האמיתית, תוצג קבוצת מתבגרים, לפעמים באיזור המגורים הרגיל שלהם, לפעמים בroad trip. קיימים היררכיה בקבוצה שלהם, זוגות, ושאר חרא שלא באמת חשוב לעלילה.
לאחר הרבה דברים שיעמום בסגנון "אמריקן פאי", המתבגרים שומעים על הרצח, או שקורה להם משהו מוזר (באמצע הרואוד טריפ, למשל, האוטו נגנב!) והפחד מתחיל. ואז מגיע הרצח ראשון. חשוב: התמקדו בדמות הכי לא מעניינת. זכרו- לא זאת שאתם הכי פחות אוהבים, סוציומטים מתים בשלב יותר מאוחר! ולאחר מכן, בהלה! עכשיו המתבגרים המסכנים מתחילים להתבכיין! ועכשיו הגענו אל הדמות הראשית- הדמות הראשית תמיד תיהיה נערה ביישנית וחביבה, בלונדינית ברוב המקרים, עם חבר מעצבן שאותו היא מאוד אוהבת. בשלב ה"הבהלה" הנערה הביישנית תיהיה הראשונה להבהל, בעוד חבריה משליכים את העניין הצידה וחוזרים לתעסוקתם.
רצח שני. רצוי שהרצח השני יהיה כפול, ויתבצע בזמן שחבר וחברה יבצעו סקס סוער, המשלב הרבה שדיים. (בסך הכל, הבתולים הם אלה ששורדים בסוף הסרט)  בשלב הזה המתבגרים מודעים לרוצח, ווהעלילה תופסת תאוצה.

שלב 7- הבהלות
סרט אימה אינו מושלם ללא ההבהלות הנדרשות! למשל, הנערה בחדר... שומעת קול מכיוון המקלחת, נכנסת בשקט... מוסיקה שקטה ומתגברת... היא רואה צל של איש מאחורי וילון האמבטיה! היא פותחת את זה בפחד... המוסיקה בשלב הזה צורחת!!!!!!! ואז היא מגלה שזה מטאטא. עם חולצה. ודלי מעליו. היא נושמת לרווחה, ואז הרוצח שעמד מאחוריה כל הזמן הזה פותח לה את התחת.

שלב 8- סדר המוות

לפני שנמשיך עם מבנה העלילה, הבה נקטלג את הסדר בו סטריאוטיפים של המתבגרים ימותו בסרטי אימה. נגיד שיש שבעה מתבגרים? הבה נהרוג אותם!

1. מתבגר חסר חשיבות. דמות של "חולצה אדומה", משמעותה שקיים בשביל למות ולקדם את העלילה.
2. חבר וחברה, לא הגיבורים! מתים בעירום.
3. דמות קומית. בשלב כלשהוא נמאס מדמויות קומיות בסרטי אימה, אז באמת שאין בעיה להרוג אותם בשלב הזה.
4. האנטיפט. בכל סרטי האימה קיים הג'רק הזה, וזהו שלב מצוין להרוג אותו. בדרך כלל לא יהרג על ידי הרוצח, אלא על ידי חבריו- לאחר שאיבד את שפיותו בניסיון להציל את עצמו.
5. עכשיו אנו מגיעים אל שלב בו נשארים רק החבר והחברה, וזה מוביל אותנו אל השלב הבא...

שלב 9- המרדף
ההיי-לייט של הסרט נגמר במרדף המערב את הפרגית הראשית, מלווה בחבר שלה (או באחיה, אם החבר הוא האנטיפאט שכבר נפטר לו) ושניהם עסוקים בעיקר בריצה, עם היידים למעלה, קוראים לאימא. הדמויות יקבלו בסופו של דבר ביצים, כמובן, ויתחילו להחזיר לרוצח מכות.

שלב 10- הסוף המר
בסוף המרדף מתרחש עימות בין הקורבנות לרוצח, בדרך כלל במקומות מסוכנים משהו כמו צוק, או מפעל לגיזום עצים, או מקדולנדס, ובו לסוף הרוצח ימות. הניצולים ילכו אל האופק בשלווה... ואז, בשוט האחרון התמקדו ביד של הרוצח, ותנו לה לזוז מעט. אנחנו בונים על המשכון, כן?

יצא לקולנוע הריימיק ל"סיוט ברחוב אלם." לכל מי שמטיל ספק האם בפוסט הזה קיימת פיקטיביות, מוזמן לראות אותו ולהגיד לי אם זה לא היה המבנה המדויק (:

קיץ נוראי לכולכם!

לרוווווווו

 

נסיעה לאילת יכולה להיות כיף רצוף, עשרה ימים של שיכרון חושים ורגיעה. אבל מה, היא לא. נסיעה לאילת היא תירוץ עלוב לחופשה, שמלווה בחובו כאב וקיא עד המותניים. אם עשיתם את הצעד המטופש הזה, ובאמת נסעתם לשם, המעט שאני יכול לעשות בשבילכם הוא להמתיק את התרופה המרה, אבל לא בכפית של סוכר. אני לא מרי פופינס. ואל תגידו לי שאני אובר-דרמטי, ההבדל היחידי בין אילת לגיהנום היא שבגיהנום הדברים שמפניהם חוששים הם אדומים ובעלי קלשון, ובאילת שעירים ובעלי שפם בכל מקום אפשרי על הגוף. הנה לכם החופשה שלי. אני עומד לסקר לכם מההתחלה עד הסוף - איך מתנהלת חופשה אמיתית באילת, ולא חופשה בפרסומות של ערוץ 2.

22:00 בלילה. כן, לצאת בעשר בלילה זהו יתרון מאוד גדול. קודם כל, האחים הקטנים שלי יישנו - ולא ייצעקו, יירקו כמו אלפקות אחד על השני ויחלקו ציטוטים מ"דורע- הגרסה הלא מצונזרת". אני, לעומת הברברים חסרי הבינה האלו הבאתי לעצמי כמה ספרים ופנס וקראתי לי להנאתי עד שהקאתי את נשמתי (אם קוראים לא נוהגים)

הגענו בסביבות 3:00 בבוקר אל אילת הנפלאה ושטופת החול. הרי לכם כמה המלצות בכל הנוגע להגעה לאילת:

• מטוס. מטוס. מטוס. שננו את המנטרה הזו כאילו היא הדבר היחידי שיציל אתכם ממוות נוראי, מה שעלול להיות נכון. כביש הערבה הוא הכביש הכי מפחיד עליי אדמות. והוא הכי מפחיד שאמא שלי מנסה לנהוג. מצטער בנות, אם הייתן באמת רוצות שיורידו מכן את הסטריאוטיפ של "לא יודעות לנהוג" הייתן... לומדות לנהוג!
• אם כבר בחרתם בנסיעה, סעו בשעות היום. לא אכפת לי כמה ילדים אתם. לישון באוטו בלילה משאיר אותך עם כאבים בתחת שמשתווים רק לכאבים שיש למיקי בוגנים (זה גס!!!)
• טוסו לפריז, תשכחו את אילת. בקרוב תבינו למה.

אתם מבינים, אילת היא מקום שטני במיוחד. היא כמו לצורך העניין: צמח טורף. היא נראית מגניבה מבחוץ והכול, אבל ברגע שתכנס אליה תגלה שהדבר הכי טוב שיש שם זה צמידים בטיילת. אין לי מושג איך זה קשור לצמח טורף, אבל צמחים טורפים הם מגניבים.

בכל מקרה, הגענו למלון בסופו של דבר. הו, יש לי המון דברים טובים להגיד על המלונות באילת, כמו... אה... אה...

אתם מבינים, כמו שהזכרתי אילת היא מקום שטני והמגיע אליה יזכה בעשר מכות מיוחדות שתוכננו במיוחד בשבילכם, והנה הם להלן על פי מה שקרה לי:

• המכה הראשונה הייתה מכת החום. טוב, אולי לא אמרתי את זה מעולם, אבל אני מתעב את החום בטירוף. אמרתי את זה?
• המכה השניה הייתה מכת ההקאות. הו, כן. אלי הנחמד והתינוק הקיאו כאילו הם ממטרות על כל החדר במלון, על עצמם, ועל השטיח. הידעתם שיש קיא ספגטי?
• המכה השלישית היא בית החולים באילת, אליו לקחנו את התינוק ואת אלי מסיבה ברורה למדיי (הם התנהגו כממטרות קיא אנושיות, כפי שאמרתי) כדי להסביר על בית החולים הכנתי קומיקס שימחיש בצורה כזו או אחרת את מה שהולך שם. בצורה מוקצנת ופיקטיבית. נו מילא. אגב, בבית החולים הזה עשו לי גבס על היד השבורה, שהיה רופף. נכון נפלא? שימו לב:

• המכה הרביעית, כפי שהוזכר בקומיקס- היא הטיילת. מצטער, אבל ריכוז רציני של יהודים במקום אחד עושה לי חלחלה (ואנחנו היהודים, לא אוהבים ריכוז) בכל מקרה, בפעם הבאה שמישהו יצעק לי "הכול בשקל!!! טחינה!!! אעכעע" אני נשבע לכם שאני אירה בו.
• המכה החמישית היא הקולנוע באילת. אתם מבינים, הקולנוע היה לי מאז ומתמיד זיכרון נעים. הייתי בקולנוע של כרמיאל תמיד, ונהנתי (עד שסגרו אותו) ולכן לשמוע על ערסים שמפריעים בקולנוע היה כמו חלום רחוק מבחינתי. לא קשור אליי. אבל הקולנוע באילת ניפץ לי את הבועה. עשרים ז'ניקים ערסים עם קוצים ועגיל באוזן לא הפסיקו לצרוח ולהפריע לסרט "עידן הקרח 3" (זה מה שרואים שיש אחים קטנים), לצרוח על הזקנות שניסו להכניס את הנכדים שלהם לכיסא, לזרוק עליי פופקורן. ואיפה הסדרן? קונה צמידים בטיילת או משהו! אהההההההה!!@@!#$
• המכה השישית היא הים באילת. אני מצטער, אבל אם הייתי רוצה לשחות באקווריום של זהרונים הייתי יוצא לשחייה במצפה התת ימי.
• המכה השביעית, אם כבר המצפה התת ימי - הם שינו את הסרט המגניב שהקרינו ב"אושינריום" לאיזה סרט עלוב עם איזה טמבל ובקריינות של אלון מזרחי, על כרישים. ואפילו לא על כרישים מגניבים, סתם על כריש הלוויתן, הגיי של הכרישים.
• המכה השמינית היא צוות הבידור במלון. אתם מבינים, כל הפעלה שהייתה בלובי הייתה כזו: מביאים דמות מפגרת, ואז היא מלמדת את הילדים תנועות והם חוזרים על התנועות לצלילי "אני יורה חץ ופוגעת" מפסטיגל פנטזיה. אחר כך הם רוקדים את שיר הנושא של המלון (שהולחן במיוחד) ולבסוף הם רוקדים עוד שיר מהפסטיגל של אמיר פיי גוטמן. ואז, כשרואים בלוח הזמנים "הפעלה עם שירים שילדים אוהבים!" מצפים לשירים אחרים - אבל לא! אלו אותם השירים הארורים! אז מה נשתנה?!
• המכה התשיעית היא ללא ספק ועוררין הם הערסים. כן, כל האסונות פה הם ההכנה לערסים. כשאתה מאחורי ערס שמן בכניסה לקניון הים האדום והמאבטח מבקש מהערס לעצור וזה עונה לו "למה מי מת?" אתה רק מאחל שידקור את המאבטח ויעזוב אותך בשקט.
• והמכה העשירית, הקרם דה-לה-קרם היא ההורים. שכל עשר דקות אמרו "אני עוד שניה מקפל את המזוודות וחוזר הביתה!" וכשחזרנו סוף סוף הביתה לא היה להם על מה לאיים עליי אז הם סתם צעקו!

בקיצור, בכול פעם שאני נוסע לאילת קורים לי דברים משונים ונוראיים. אני מקווה שתחליטו ללכת לצימר בצפון. זה שווה את הכסף (סתאםם) שיהיה לכולכם המשך חופש מהנה. אם בא לכם אתם מוזמנים להמליץ על הפוסט, להגיב, וכולי וכולי (:

החלטתי להוריד את האישור תגובות, זה סתם מציק. אתם מעתה והלאה רשאים להגיב בחופשיות!