אני לא יודע אם יצא לי להגיד את זה בבלוג, אבל אני בחור ממורמר. אני ממורמר בסגנון קארל פרדריקסון, ולכן אחד הדברים שגורמים לי להיכנס להתקף מרמור וציניות הם אירועים משפחתיים. אלה זמנים רעים בשבילי.

לפני כמה ימים חגגנו בריתה לאלה, אחותי הקטנה (האירוע הכי לא נחוץ בעולם, מה זה שווה אם כלום לא נחתך) ואני חייב להודות שחוץ מזה שהיא נורא חמודה היא חסרת תועלת.

אולם האירועים שאסון ורסאי 2 (מוקדם מדיי?) עמד להתרחש בו היה מרווח וכחול, עם פסלי קרח מזויפים ומפלים מקלקר. אתם יודעים, מקום שכל נערה רוצה לדמיין את עצמה מתחתנת בו. התפריט היה מורכב מערבוב לא מוסבר של אוכל "מזרחי" ואוכל "אשכנזי" לא תאמינו כמה מוזר (ומזוויע) זה לאכול סושי וחומוס. את רוב האירוע ביליתי בהתלוננות אין סופית, שאותה אסכם בנקודות קצרות:

• אם עד לבריתה עדיין לא מאסתי מרבנים ומדת, הרב העילג הצליח להמאיס את כל זה עליי. הנה ציטוט נבחר מהברכה שהוא נתן לכבוד אלה: "שחייה יהיו מלאים בשלמות, ללא מורדות, ללא עליות, קו ישר של שקט ושלווה" תודה לך שאתה מאחל לאחותי חיים משמימים וריקים מתוכן, עובדיה, אני מקווה שתשרף בגיהנום.
• כשנגשים אליך אורחים, לברך אותך- מה אתה אמור לעשות? מסתבר שצריך ללמוד כל אורח ולדעת מה הוא בדיוק רוצה לעשות: לחבק, לנשק בלחיים, ללחוץ ידיים... כן, אני לא טוב בלקרוא אנשים. מצאתי את עצמי מחבק אנשים שאני בקושי מכיר ולוחץ ידיים לחברות הכי טובות של אמא שלי. ומנגב אודם מהלחיים. זקנות גועליות.
• איך זה שבתור המשפחה המארחת, לא מצאתי מקום לשבת בו? המקום היחידי שנשאר היה שולחן הדחויים שהתיישבו בו כל האנשים שאיחרו. הגעתי-לשם-שעתיים-מוקדם-אני-רוצה-מקום!!!!!

למזלי, על פי הדת אסור לנגן מוסיקה במהלך אירועים אם אתה באבל. ככה נחסכו ממני רגעי הריקוד המגעילים שלהם בכלל לא ציפיתי, וכל האירוע קיבל נימה קצת יותר אשכנזית וקרה. כמו שאני אוהב. אני חושש בסופו של עניין עברתי דיי יפה את זה. תמונות אין.

בגלל שכבר המון זמן לא כתבתי עליי כלום, ובעצם אתם לא מכירים אותי, אז קצת מוזר להזכיר שאני במגמת תקשורת. רוב הזמן זה מעניין, לפעמים מדברים יותר מדיי על עספור. כהרחבה של תקשורת, אני לומד רדיו, ולכיתה שלי יש פינה שבועית ברדיו, כל יום שלישי.

עד עכשיו העלתי שלושה אייטמים, כל אחד מהם השתבש בצורה איומה וגרמה לי להביך את עצמי. בפעם הראשונה הייתי נורא לחוץ, ובגלל זה בזמן שהשותפה-שלי-לאייטם נחנקה לא שמתי לב, וכשקלטתי שההסעה שלי מאחרת צעקתי למיקרופון "מצטער אני חייב ללכת ביי!!!!!" כן ילדים, השפעות פחד הבמה עלולות לרצוח את שארית הביטחון העצמי שלכם. האייטם השני הלך בסדר, עד ששכחתי מה רציתי להגיד וגמגמתי. פאשלת האייטם השלישי לא הייתה באשמתי (קטעו אותי מוקדם והפכו אייטם של ארבע דקות לדקה וחצי) ועדיין, פאדיחה.

אניוואי, הפואנטה. כל יום שלישי אני משדר ברדיו, אם אתם רוצים לשמוע את הפאדיחה הבאה שלי אתם מוזמנים. רדיו קול הגליל העליון, משתיים עד ארבע (שוב, כל יום שלישי) הנה קישור לשמיעת הערוץ דרך האינטרנט:

http://galilradio.info/

שיהיה לכולנו בהצלחה.

אני יודע שאתם איכותיים מדיי בשביל לראות האח הגדול, ושאתם רואים רק נשיונל ג'אוגרפיק וקוראים ספרים בחלוק הרחצה שלכם, אבל אני פחות איכותי. חוץ מזה, ארבע שעות בשבוע עם יואב מאור? מה עוד גבר צריך בחיים? אבל לא על הילדה הכונפה והדחויה של הכיתה אעסוק כאן, אלא בפרידה: לוויתן שנסחף אל בית האח הגדול. כיף לראות את פרידה מקדמת את עצמה באמצעי מקורי במיוחד לאח הגדול: רצח אופי. אם היא תהפוך את כל האנשים סביבה לאנסים, קפיטליסטים, אשכנזים מתנשאים, מאפיונרים, נאצים וכו' אולי אף אחד לא ישים לב שהיא פוסטמה מטומטמת. אני שמתי לב.

הפעם אין קומיקס. עוד לא העלו את הפינה השבועית שלי לוואלה zone, ולכן אני עצוב כדוב פנדה (לא כי יש להם פנים עצובות, כי הם בסכנת הכחדה. זה עצוב) אבל אני חושב שגם הפעם אסיים בשיר מיוטיוב. זה לא עומד להיות קבוע, אני פשוט אוהב לראות סרטון מיוטיוב בסוף הפוסטים שלי.

בזכות האתר המופלא LastFM מצאתי לי המון זמרים ולהקות.

תמותו! כנגנים.

שלכם, אשחר. (חחחחחחח הצחקתי את עצמי)

בפוסט הבא- פוסט! ( תודו שלא חשבתם על זה)

(וזה היה הפוסט הכי קצר בחמשת החודשים האחרונים! כבוד!)

ועכשיו, למספר הודעות נחמדות:

חזרתי לסקר את הישרדות! מי שלא קורא הומו כמו אריק!

(לחצו על התמונה כדי להכנס. לא הבנתם את זה כבר?)

וגם, אתם בטח יודעים שלפורטל הנוער נפתח בלוג חדש? אז בקיצור קיבלתי את הזכות היפה והנהדרת לכתוב שם מן-תור-שכזה.

מוזמנים להכנס, להגיב, ואז ללכת לאונן!

(נו, תלחצו כבר על התמונה כוסעמו!)

*משתעל עד זוב דם*

אבא שלי הוא אדם מאוד מסורתי, כך שאפשר להגיד שבשבילו אני כישלון גמור. אני לא אוכל כשר, אני העזתי להפליץ ביום שבת, כמעט נרדמתי בטקס הבר מצווה שלי, וכל קידוש בליל שישי אני עושה פרצופים ומצחיק את שאר האחים שלי.

- "כשמגיע יום כיפור אתה מכבה את המחשב ולא רואה טלוויזיה!"

 - "אבא, אני לא חושב שבתנ"ך כתוב 'לא תראה טלוויזיה או שאכה בך במלוא עצומתי' אתם סתם ממציא דברים" 

- "אתה יהודי בכלל?"

כמובן שבגלל שהוא ממש התבכיין לא הייתה לי ברירה והחלטתי לוותר למסכנוני. אבל לא בלי להשיב מלחמה- וכך ערב יום כיפור עבר במלחמה ביני לבין אבא שלי:

- "אבא, מקודם השתנתי. מותר להשתין ביום כיפור או שיפגע בי ברק?" 

- "מאוד מצחיק, באמת פשוט קורע!" 

- "מאוד! קדימה אלוהים! הכה בי במלוא עוצמתך!!!! הכה בי!!! הנני כאן!!! פגע בי!!!!"

- "אתה לוקח סמים?"

כמובן שלא היה לי אף סיכוי ולכן פשוט וויתרתי.

אחר כך אני והאחים שלי החלטנו לשחק מונפול ביחד עם אמא שלי- ובכך עשינו את הצעד הכי מטופש שאי פעם עשינו! לשחק עם אמא שלי זה כמו להכניס יד לפה של אריה. זו סכנה מובנת מראש! אז הכל התחיל שלאמא שלי יצא כרטיס שעל פיו היא אמורה ללכת לנהריה. בדיוק לאיפה שקיים בית המלון שלי. ומיד התחילה שורה של התבכיינויות:

- "טוב את צריכה לשלם לי חמישים אלף"

- "מה חמישים אלף?! זה הכרטיס אמר לי! לא הלכתי לשם לבד!"

- "אמא מה זה קשור את צריכה לשלם לי!"

- "לא!"

- "אמא את חייבת לי כסף!"

- "אתה חייב לי כסף! אני האכלתי אותך ארבע עשרה שנים!"

אמא שלי מאוד פולניה, אם שמתם לב. אז אחרי ההפסד לא בכבוד שלה והעשר פעמים שאח שלי נכנס לכלא (אין, אין! ידעתי שהוא יתדרדר לפשע!)  החלטתי שהספיק לנו מונפול להיום והגיע הזמן לעבור ל...ארץ עיר! אני ואמא שלי ישבנו בשתים עשרה בלילה ושיחקנו ארץ עיר, ואז הגיע אותו הוויכוח!

- "אמא, וירוס הוא לא חיה בו'! וומבט הוא חיה בו'! וולאבי הוא חיה בו'! לא וירוס!"

- "וירוס הוא חיה וזהו זה!"

- "אמא וירוס הוא נגיף! תפסידי בכבוד כבר!"

כמובן שהיא לא הפסידה בכבוד. אבל עניין הוירוס לא ממש עזר, כי היא ניצחה אותי. לאישה הזו יש מאגר רציני בראש של צמחים. זה היה פשוט מפחיד. (אם לא ידעתם, אני וארבעת האחים הקטנים שלי כולנו קרואים על שם עצים וצמחים לא מוכרים. כן, אשחר זה עץ!)

השנה החלטתי שאני אצום ויהי מה, אין לי מושג למה- כי כולם צמים ואני לא וזה גורם לי להרגיש לא מקובללל, או סתם כדי להרגיש איך בר רפאלי מרגישה. בכל מקרה, הצום הזה לא החזיק הרבה זמן מעמד....

- "אשחר?...למה אתה אוכל תפוצ'יפס?"

- "כי אני רעב"

- "חשבתי שאתה צם השנה לא?"

- "אני אצום מ-עכשיו!"

- "אשחר?"

- "מה?"

- "אתה עדיין אוכל את התפוצ'יפס..."

- "אה, צודק... מעכשיו!"

וככה זה המשיך עד סוף יום כיפור, ומעולם לא צמתי. אני חושב שאני חלאה וכופר! ווהו!

בכל מקרה, אני חושב שהרסתי את החג לרוב המשפחה. ויודעים מה? נהנתי מכל רגע! *צחוק מרושע*

אל Coffee and TV עלה הפרק הראשון של הסיפור בהמשכים החדש פרי ידיי!

לסיפור קוראים "טוויק" והוא דרמת-פנטזייה על אגדת פינוקיו. אשמח אם תקראו ותגיבו! (:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=559170&blogcode=10021638