לקום משנת צהריים זה גיהנום. לא הייתי מאחל את זה לאף אחד. הייתי מאחל טירוף שנגרם עקב זיבה באיבר המין, אבל לא את זה. לא את זה. כשאתה קם משנת צהריים הטעם המוזר שהיה לך בפה הופך לאומייגד-מתי-ליקקתי-חתול-מת, זיעה קרה הופכת לכיסוי כלל-גופי לח כאילו היית קונדום משומש, וניסיון תמים לפתוח את מי המקלחת (שכידוע, תמיד מתחילים כקפואים ומתחממים, ואתה עומד לך ליד הזרם ומשתדל לא לעצבן אותו) הופך לטביעה בבריכה של חנקן נוזלי. אתה גם מקבל כאב ראש, כאילו אתה במחזור או משהו.

את זה כתבתי אתמול. עכשיו עברתי את הטראומה ואני יכול להצהיר שאני באמת בסדר גמור. בערך. אני לא.
האמת היא שהחיים שלי מזכירים לי סיטקום לאחרונה. סיטקום עצוב. משהו בסגנון נשואים פלוס, שכולם ממורמרים אבל זה בעצם דיי מצחיק. וזה בא עם נגיעות של "איזור הדמדומים" כי הכול לאחרונה ניהיה נורא מוזר. הנה, למשל, שיחה שהתפתחה אחרי טעות בפלאפון:

היא: הלו? זה הפלאפון של מאיה?
אני: מי זאת מאיה?

היא: מה זאת אומרת מי זאת, זה הפלאפון שלה! (כן, נכון, מאיה חלתה באמנזיה והפכה לגבר. פוסטמה)

אני: לא, זה לא.

היא: אז של מי הפלאפון הזה?

אני: ... שלי!

היא: אה, טוב, פשוט מתקשרים מלשכת הגיוס וצריך לקבוע פגישה...

אני: אבל... כבר הייתי שם... אני לא מאיה...

היא: טוב, אז ביי.

אני דיי בטוח שלא מתחו אותי, כי היו קולות משרדיים כאלה ברקע. לא. זה היה אמיתי. אחרי שהייתי שם כבר חמש פעמים, לשכת הגיוס על פקידותיה הפוסטמות עדיין לא יורדת לי מהצוואר.

וזאת הייתה רק דוגמה. למשל, היום יצאתי עם חברים לסושי בר בראש פינה. ראש פינה, אגב, היא מושבה עם חזון להיות עיר, שכל תושביה הם היפסטרים-אשכנזים שבטוחים שהם מינימום האליטה האירופאית. האווירה שם כל כך פלצנית שהכיסוי בסניף המקדולנדס שלהם עשוי מעור, וזאת לא בדיחה.

בכל מקרה, אכלנו במסעדה פלצנית עם מוסיקת ג'אז בנגיעות mika. מחשב-תפריט אישי לכל שולחן וסכום שהוא משכנתא. האוכל, אם אתם שואלים, הוא אינקוויזציה ללשון. אכלתי המבורגר (אל תשאלו אותי מה עושה המבורגר במסעדת סושי) שהיה לו בהתחלה טעם של שרימפס, באמצע טעם של חלב, ובסוף טעם מר של כבש. אבל מה שגרם לי לשנוא את הסניף בצורה נחרצת היה תא השירותים הצפוף שהקירות שלו היו עשויים משיש-שחור ששיקף את הכול, כך שהתא דמה לחדר-מראות אפלולי. אתם יודעים מה לא כיף? לצפות בעצמך מחרבן.

לפני שנתיים כתבתי סיפור קצר על המוות (זה בכותרת הפוסט) שהיה נורא נחמד, ואז המשכתי אותו והרסתי אותו. לפני חודשיים כתבתי אותו מחדש, בגרסה קצרה חדשה וטובה יותר. הוא דיי מצחיק. אני גאה בו. פעם הייתי מפרסם אותו ב"בלוג שני" שאמור להיות מין מקום לברוח מכל פוסטי-כמעט-המלאכים, אבל עכשיו אין כמעט מלאכים אז תאכלו זין, הנה הסיפור.

סיפורו של מוות, כל הזכויות שמורות לאשחר כהן ואם תעתיקו אני אתבע אתכם יא בני זונה!!!!!!!

עבודה. אחרת מה יהיה לאכול?

אני לא צריך לאהוב את העבודה שלי. עבודה לא צריכים לאהוב. עבודה צריכים לעשות.

כשאתה חוזר על מנטרות שכאלה אתה יכול להפוך את העבודה הכי איומה בעולם לנסבלת. אמרתי לעצמי שהעבודה שלי איומה במשך שבע-מאות שנים.

היא עדיין איומה.

אני לא יוצא מהבית. זה לא בגלל שאין לי מכונית. זאת עבודה מהבית. אני קונה עוגה ביום ראשון. השכונה שלי מורכבת מהבית שלי ומהקונדיטוריה שממנה אני קונה עוגות ביום ראשון.

אם אין משרדים שיאפו עוגות.

אני מאכיל את החתול שלי בסרדינים. אני לא זוכר איך קוראים לחתול הזה.

הם מתחלפים כל כך מהר, החתולים האלה. הם חיים אצלך במשך כמה שנים, אוכלים לך את האוכל, ואז מתפגרים. הייתי צריך לדעת שיצורים שמלקקים את עצמם לא יגידו שלום ותודה על הדגים.

אני יושב על כיסא המחשב כבר שבע מאות שנים. עצם הזנב שלי התחילה לכאוב, בערך אחרי החצי הראשון. נבהלתי שזה עלול להתפתח לפצע לחץ.

ראיתי בטלוויזיה שאתה יכול להתקשר אל יועץ רפואי מבלי לצאת מהבית. התקשרתי ושמו אותי בהמתנה. השארתי את השפופרת בצד והגברתי את עוצמת הטלפון כדי שאוכל לשמוע את מוסיקת המעליות הנחמדה ששמו לי כל עוד אני ממתין.

המתנתי במשך חודשיים ואז הפסקתי לאהוב את מוסיקת המעליות.

באותו הבוקר מרחתי משחה על הגב. לבשתי את החליפה הכי יפה שלי, עם העניבה האדומה וכובע המגבעת, החזקתי את המזוודה הקלה למדיי שלי, ויצאתי אל העבודה. הסתובבתי, הורדתי את כובע המגבעת, הנחתי את המזוודה ושחררתי את העניבה.

הכנתי לעצמי כוס קפה, לגמתי ונתתי לו לצרוב את הגרון שלי.

ואז התחלתי לעבוד.

לעבודה שלי יש ביטוח חיים וביטוח שיניים. איך יכולתי לסרב לביטוח שיניים? יש היסטוריה של שיניים עקומות במשפחה שלי. לי אין. אבל ליתר ביטחון עשיתי ביטוח שיניים.

כשהתראיינתי אמרו לי שהעבודה שלי היא העבודה הכי חשובה מאז הסנדלרות.

"אתה צריך," אמר הבוס המשופם, "לברור את בני האדם."

הגיעו טכנאים שבוע לאחר מכן והתקינו לי את מערכת מלא"ך. התוכנה שולטת בשיעור התמותה, ואני, כמוות, צריך רק לפקח ולברור. אני מקבל כל בוקר את תקציב המוות ואת כמות האנשים שעליי לקחת, ואז אני קוטף אותם. הם מתים. זה חייב לקרות מתישהו.

על המסך עומדת רשימה נגללת של כל גבר ואישה שחיים. לידם זוהרות נורות.

הן אדומות וסקרניות. מגששות ומהבהבות. כשאני מכבה נורה היא סקרנית יותר מתמיד, ואז היא כובה.

נגמר לי החלב באותו הבוקר, ולכן ידעתי שזה עומד להיות יום נוראי.

אני לא פסימי מטבעי, אני פשוט מסתכל על העולם בעין צרה וצינית. אפילו השמיים לא נראו אדומים כבדרך כלל. הם נראו מעט כחולים.

החתול שלי ליקק את עצמו, שלחתי אליו מבט מרוגז מכיוון והוא עשה את זה על הערסל האהוב עליי. מעט לאחר מכן הרגתי את מייק בתאונת דרכים. הוא שתה ונסע ישר אל תוך תחנת דלק. לא ידעתי מה לעשות לגבי אשתו, אז בינתיים הכנסתי אותה לקומה. אני אתן לילדות שלה להחליט. הן נשואות, ואחת מהן אולי תפיל את התינוק.

חבל שאני לא מקבל ניקוד על דברים כאלה.

נחזור אל הבוקר ההוא. לאחר שעשיתי את טקס המגבעת שלי, שתיתי קפה, נעצתי מבט מרושע אל החתול שלי והרגתי את מייק ואולי את אשתו נשמעה דפיקה מעבר לדלת.

החתול שלי צווח. תקראו לי דרמטי, אבל אחרי שבע-מאות שנים אורח עלול להיות צפוי כמו מוות פתאומי. זאת הייתה בדיחה. כי אני המוות.

זה היה מלאך. הוא לבש שרשרת צלב שהכבידה עליו, כנראה במשך זמן רב. הוא היה גיבן, ופרצופו הוסתר תחת אור אלוהי.

מאוד הופתעתי מהביקור. בדרך כלל על דברים חשובים הייתי מקבל אימיילים, כמו ב39' או 2001.

"הפחדת את החתול שלי," אמרתי לו ביובש. הוא צקצק בלשונו והביט בחתול שגרגר וחיכך את ראשו ברגלי.

"אני נוהג לעשות את זה." הוא ענה לי והחתול הסתלק. הוא ניסה לצעוד פנימה אך חסמתי אותו עם הגוף שלי בנימוס.

"מדוע זכיתי לביקור שכזה? בשמונה בבוקר? אתה מהדואר?" אמרתי בתמימות.

"אני מאלוהים. ומהדואר. באתי להגיש לך את מכתב הפיטורים שלך," הוא אמר לי והגיש לי מכתב עם חותמת בצורת לב, מגן דויד וצלב, כולם דחוסים אחד בשני על השעווה.

"אני לא מעוניין להתפטר,"

"זאת לא שאלה של מעוניין, אני לא מעוניין לגשת הנה בשמונה בבוקר. אבל באתי,"

"תסלח לי אם אני לא שמח,"

"אני סולח. אלוהים סולח לסלחניים" הוא הסתובב ללכת, רגע לפני שנעלם קראתי לו.

"רגע, רגע. למה אני מפוטר?"

"אתה לא מפוטר. אתה בחופשת לידה." הוא ענה לי.

"לא ילדתי" עניתי בחזרה וניסיתי להחזיר את המכתב.

"נכון, אבל כל שאר החופשות כבר תפוסות. אז אתה בחופשת לידה,"

"ולמה אני בחופשת לידה, אם אפשר לשאול?" שאלתי בתקווה לתשובה הגיונית.

"אלוהים מנסה גישה שונה היום. הוא במצב רוח טוב, כי הוא סוף- סוף הצליח להוציא את חתיכת התירס שהייתה תקועה לו בשן. אז הוא החליט לשנות את הגישה. הוא בודק אם בני האדם מעדיפים לא למות, ואם הם מעדיפים לא למות אולי הם יאהבו אותו יותר. בינתיים אתה תיקח חופשה" הוא אמר ונעלם.

ארזתי את התיק שלי. לבשתי את המגבעת.

אולי לתאילנד?

רק כי זה נדרש. הנה עשרה דברים שאסור לכם להגיד בשידור חי:

1. "כהנא צדק."
2. "ליברמן טועה."
3. "דנה, האם הציצים שלך צפים ופוגעים לך בפנים כשאת נכנסת למים?"
4. משהו על השואה. כן, גם אם אתה ניצול! תתחשב ברגשות של עצמך!
   
5. "אני אחותו התאומה של יורם זק"
6. "אוהדי כדורגל הם קופים שעירים ולוזרים שצריכים הצלחות של כדורגלנים כדי לא להתאבד"
7. "פות"
8. "צריך לתת למחבלים שי קטן בכל פעם שהם מתפוצצים ליד תינוקות. לא סתם, צריך לצ'פר ולהגדיל את השי על כל פיצוץ"
9. "אני שמאלני"
10. "בסוף הארי פוטר השישי סנייפ ספוילר דמבלדור"

בגלל שהעברתי עוד מסורת מהבלוג-השני-שלי-לשעבר, מסורת ה"קליפ בכל פוסט כל אני נהנה כל כך לראות קליפ בכל פוסט" התחלתי לריב עם עצמי לגבי איזה קליפ אשים כאן. בגלל זה, היום יהיו שניים. כן, תודו שלא הופתעתם ככה מאז שיואב מאור נכנס לבית האח הגדול (כאן זה השלב שבו אני מתאפק לחסום את כל הדברים הנורא מצחיקים שמתחשק לי להגיד)

הקליפ הראשון: סופרמן של לזלו ביין, שיר הפתיחה של סקראבס, אותו אני אוהב נורא.

הקליפ השני: בלו מון של פרנק סינטרה, אותו אני אוהב נורא.

הנה פופוליסטיות: אתם תחליטו!!! טםטםטם! איזה אמן יודח ואיזה אמן יאלץ לשכב עם רבקה מיכאלי! מה השיר הכי טוב?

טוב, אז ביי.

עריכה:

חתול לזכרונה של קארין, חיילת אבודה.

שלוש שנים שאני כותב בבלוג הזה, ובעצם מעולם לא העלתי את הנושא הזה.

טוב, אז אני היפוכונדר. משמע, אני מפחד ממחלות. זה לא פחד רציונאלי כמו נגיד... להיחטף על ידי אנס אל תוך סמטה חשוכה. זה פחד שהוא הגיוני לחלוטין, ואם האנס הוא (וכנראה שהוא) הולי סניה, אז בכלל.

לא, כהיפוכונדר אם אני אגלה שהשתנה מרובה מרמזת על סכרת, אני אתחיל לבדוק בהיסטריה את כמות הפיפי שאני משתין. אם אני אגלה שדם שיוצא בשיעול הוא תסמין של שחפת, אני אתחיל לבדוק את היד בכל פעם שאני משתעל. אני מפחד מלחלות.

בעצם, אני חושב שהפחד האמיתי שלי הוא מלאבד שליטה בגוף שלי, כי אני לא מפחד כל כך מלמות. מחשבות על נגיד, מוות-אפוקליפטי ממלאות אותי בהתרגשות. בשנה שעברה, לקוראים יותר ותיקים- עברתי תאונת דרכים. (או בצורה יותר מצחיקה: נדרסתי!) והיפוכונדר שעובר תאונת דרכים משתווה לארכנופוב שנעקץ על ידי אלמנה שחורה.

אני עוצר את הנושא שניה.

אני חייב להגיד משהו, האח הקטן שלי התחיל לנגן לא מזמן על חצוצרה ובא לי לדחוף לו דינימיט לשם. כוסאמאשלו שינגן בחדר.

איפה הייתי? כן, אחרי שנדרסתי פתחתי עוד פחד-לא-רציונאלי בנוסף להיפוכונדריה שלי והוא היה מוטורפוביה- פחד ממכוניות.

כשאני חוצה כבישים, אני מרגיש כאילו יש לי פחד גבהים ואני הולך על חבל דק מתחת לתהום. שני הפחדים האלה, הם הסיבה שלא עדכנתי בשנה שעברה. איבדתי שליטה על הגוף שלי כשהייתי מגובס וחסר אונים. חוץ מהפער הלימודי שצברתי (ועדיין לא הצלחתי להשלים) גם התחלתי להתחרפן כאילו הייתי בבית-אח-גדול-משלי. לקח לי הרבה זמן להתאושש. אני אעצור את זה כאן.

אתמול הייתי בפגישת עיתונאים של וואלה zone בתל אביב. להסתובב בתל אביב זה בעיה בשבילי משלוש סיבות:

• יש שם המון זקנים בודדים. זה מדכא אותי.
• התלאביבניקים מגניבים מדיי בשביל לחכות ברמזורים אדומים, זה הופך אותי לפקעת עצבים.
• היפסטרים.

אם יש משולש קדוש שגורם לי לסבל, זה זקנים, מעברי חצייה, והיפסטרים. זה לא שאני שונא היפסטרים מהפוזה, אני פשוט נורא רוצה להכות אותם. עם מגב.

בכל מקרה, הופתעתי לטובה. העורכת שלי אדירה, הכתבים אדירים (ואני נשבע שאף אחד לא מכוון לי אקדח לראש!!!) והיה ממש כיף חוץ מכמה דברים מטומטמים שנאמרו שם, וקצת חרפנו אותי. קשה לי לא להגיב, או לא להגיד את המילה האחרונה, ולכן הייתי צריך לשבת ולנשוך את שפתיי בשקט.

אחר כך (אוי ואבוי, זה הפך לתיאור יום! שמישהו ישתיק אותי!!) אכלתי עם יערה וגל (זאת מהפעילים?) אני חושב שכסיכום אני עומד לנסוע לתל אביב הרבה יותר. זאת הפעם האחרונה שאתם תקראו כאן תיאור "הלכתי, עשיתי" יש לי בחילה רק מלקרוא את זה.

זה פוסט מדכא קצת, לא?

השבוע היה לי חופש (משמע, גדנ"ע) ובכל רגע אני יותר ויותר מאושר שלא הלכתי למערכת הפתטית הזאת כי פשוט לא הייתי מוכן לעשות את זה. אף מפקד מושתן לא יגיד לי לעשות שכיבות שמיכה.

בעקבות שיחות עם אבא שלי ואח שלי, שניהם פטריוטים שזה משהו, פרסמתי קומיקס בוואלה (מעכשיו זה עומד להיות שבועי! כנסו! רחמים!)

הקטע המצחיק הוא שבעקבות הקומיקס קיבלתי הרבה טוקבקים זועמים שהאשימו אותי בהומפוביה, שמאלנות, הסטה, נבזות, וכו'. אני לא מתכוון לעשות את הנאום הפתטי של "אין לי בעיה עם הומואים!" כי אם קיבלתם את הרושם שאני הומופוב מהקומיקס אתם מטומטמים.

מה שכן, אני בהחלט שמאלני מניאק. ודיי נבזי.

טוב, זה עומד להיות קבוע. איך אני מת על פאיסט.

קוראי, או קורל כפי שהוא קרוי בבלוג, הידיד הצרפתי והמאוד נכשל שלי, קיבל מאלוהים מתנה אה... אלוהית! של טמטום. מכיוון וגם אני קיבלתי את אותה המתנה, כשאנחנו מדברים קורים דברים או ממש מצחיקים, או ממש נכשלים. הפוסט הבא הוא לשיפוטכם.

המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות היא דבר מקסים איכותי וחכם. היא כל כך עמוקה ותכליתית, והיא גורמת לי להזיל דמעה.

לא.

היא גרועה.

למה היא גרועה? טוב, בלי להיות גזעני זה בגלל המזרחים. וזה לא שיש לי משהו נגד מזרחים, או מוסיקה, או מוסיקת מזרחים. זוהר ארגוב היה באמת מלך, אפילו השירים הראשונים של אייל גולן ראויים לכבוד.

אבל פעם זה פעם, והיום זה היום. אם נשתמש בדוגמה ויזואלית כדי לתאר את התדרדרות המוסיקה הישראלית זה יראה בערך ככה:

זה עצוב אבל זאת המציאות. השירים של פעם התחלפו בשירים בסגנון הזה, וכן, הנה דוגמה של ליריקס מהשיר "ערב טוב" של הלוזר הממוסחר מספר אחת במדינה- ליאור נרקיס. מי ייתן ויחלה בצרעת.