ווהו! אז אחרי פוסט הלהקות המצליח (חה, מצליח, הוא פורסם אחרי שיגעון הכמעט מלאכים, בגלל זה הוא הצליח) רציתי לעשות עוד פוסט! אז הנה אני, יושב לי ומבקר דברים שוב. הפעם, חברי, אמליץ על חמישה דברים אהובים מתחום אחר לגמרי- קולנוע. חמישה סרטי קולנוע איכותיים בטירוף מז'אנרים שונים לחלוטין. אתם צריכים סרטים טובים אחרי הפוסט הקודם! יאלה, פנק אותה.
איפה ואיך: רצוי בבית ולא בקולנוע. כמו כן, לראות לבד. חברים רעשנים ותוהים לא מתאימים לסרט הזה.
צפייה חוזרת?: רק אם אתם רוצים להבין מה לעזאזל ראיתם! (רמז: כן)
דוני דארקו הוא נער שגר בעיירה המרוחקת מידלסקס (בלי הערות מתוחכמות!) וחייו רגילים למדיי. המשפחה שלו רגילה, ההורים שלו אוהבים אותו ו(לפחות מנסים) להבין אותו, האחיות שלו מעצבנות אבל לא עד כדי כך, הוא לא כוכב נבחרת הפוטובול אבל הוא גם לא לוזר חסר חברים (יש לו שניים, שכנראה עוקבים אחריו לכל מקום חוץ מהשירותים) ואפילו צ'ריטה, הילדה הסינית שכולם מתעללים בה לא אומרת לו "צ'תוק!" יותר מדיי.
אבל לדוני דארקו יש כמה בעיות. הבעיה הראשונה היא שהוא הצית כמה מבנים כשהוא היה קטן, וכעת הוא בטיפול פסיכולוגי ולוקח כדורים (או לפחות עושה כאילו הוא לוקח) והבעיה השניה קצת יותר מסובכת.
לדוני יש חבר דמיוני. לחבר הדמיוני קוראים פרנק, והוא ארנב ענקי שחוזה נבואות על סוף העולם.
אוי, המתבגרים של היום, והארנבים הענקיים האלה שלהם!
לארנב הענקי הזה יש בהחלט נבואה, והיא שבעוד 28 ימים, 6 שעות, 42 דקות ו12 שעות יגיע סוף העולם, ונראה (הפתעה!) שדוני הוא המושיע היחידי.
במהלך הסרט, שמתחרש כפי שניתן לצפות ב42 הימים האחרונים של העולם, מספר הסרט על התמודדותו של דוני עם הגעתה של גרטשן- הנערה החדשה לכיתה, והמלחמה במורים וההורים האטומים, ובארנב הענקי שמצווה עליו לבצע פשעים. לאט דוני לומד מאיפה הגיע פרנק, ובדיוק מה הוא רוצה.
איזה סרט. בעצם, כמעט כל סצנה וצילום בסרט הזה מלאים ברגש וכוונה, מחושבים לשניה האחרונה.
מהשוטים על העיניים של דוני, או הסצנה בבית הספר שמעבירה את יחסי הכוחות בצורה מעולה. השירים בפסקול נבחרו בקפידה, וכל שיר מציג את הסצנה שבה הוא מתנגן כאילו נכתב במיוחד בשבילה. העלילה מפותלת ועמוקה ומצריכה צפיה חוזרת, וגם אז לא בטוח שתבינו את הדרך שבו הסרט נגמר. זה מסוג הסרטים שדורשים הרבה מחשבה, הרבה רגש, והרבה תשומת לב. ולכן, תראו אותו לבד. להתמזמז עם החברה או להפליץ עם החברים יהרוס את כל האווירה של הסרט.
הצצה לסרט (סצנת בית הספר שדיברתי עליה, שימו לב עד כמה היא מעולה ולפסקול):
איפה ואיך: עם האחים הקטנים (או הילדים. אבל אני בספק אם יש פה מישהו מעל גיל 20...) או עם כל אחד שתרצו. כדאי בקולנוע, למרות שגם בבית יתאים באותה המידה. משהו חשוב: לא לראות עם אוטאקו גירלז, הן רק יחפרו לכן ויצעקו "איצ'יקידאנה!" כל שנייה. איכס.
צפייה חוזרת?: עד שיימאס לכם (רמז: לא)
אז ככה, כבר סיקרתי את הסרט הזה פה בבלוג לפני שנה. אבל אני מצטער, הוא עד כדי כך טוב שלא יכולתי להתעלם ממנו. הסרט נפתח בנסיעתה של צ'יהירו, שמתנהגת כמו פוסטמה כי היא עוברת דירה. אפילו הפרחים שלה נובלים. ואם זה לא מספיק, אבא שלה, כמו כל גבר נורמאלי מוותר על לבקש הוראות, ובמקום זאת לוקח "קיצור דרך" לבית החדש שלהם. קיצור הדרך מוביל את צ'יהירו והוריה אל חורשה נטושה, ודרכה הם עוברים במנהרה אל עבר אחו רחב אופקים, ובאמצעו מקום אשר נקרא על פי אביה "פארק שעשועים נטוש".
הוריה מתנהגים כמו חזירים, ומתנפלים על אוכל שהם רואים במקום בתירוץ ההזוי של "יש לנו כרטיס אשראי" (זה מה שיעזור להם בחיים) וצ'יהירו שכנראה היחידה במשפחה עם שכל על הראש, יוצאת להסתובב בפארק הנטוש. עד מהרה היא מגלה שהפארק אינו נטוש, ומכיל המוני שדים, רוחות, יצורים שמנים שנראים כמו שפמנון וגם נער אחד ושמו האקו שלא בוחל באף אמצעי כדי לעזור לה. הפארק הנטוש, הינו רחבה ובאמצעה בית המרחץ המפורסם של המכשפה יובאבא, אשר שולטת בעולם הרוחות הזה. ואת הוריה של צ'יהירו אשר אכלו ללא רשות מהמסעדות שלה, הופכת יובאבא לחזירים.
בעזרת קמאג'י, עכביש אנושי שאחראי על הדוד הראשי ולין, עובדת בבית המרחץ מקבלת צ'יהירו חוזה עבודה בבית המרחץ, מכיוון שמי שלא עובד- נהפך לחזיר, או גוש פחם... נייר טואלט... מה שתחליט יובאבא.
כחלק מהחוזה, צ'יהירו מוסרת את שמה ליובאבא, והיא משנה אותו ל"סן". סן, מקבלת את העבודות הקשות ביותר בבית המרחץ. אבל דווקא אז היא מתגלה כרבת תושיה, שתעשה הכול כדי להציל את הוריה ואת חבריה.
בעברי אהבתי מאוד אנימה. משהו השתנה באמצע, והתחלתי לשנוא את הז'אנר ברמות שלא יכולתי לסבול אפילו את פוקימון. אבל המסע המופלא ישאר הסרט האהוב עליי מכיוון והוא מדהים גם ביחס לסרטים לא מונפשים. הייאו מיאזאקי נהנה לשלב מסרים רבים על החברה בסרטיו, והפעם הוא ביקר את התרבות האמריקאית הצרכנית (אך גם את החברה היפנית) ואת ההתייחסות של בני האדם אל הטבע. המסרים מועברים בצורה חלקה, לא דרך דברים שהדמויות אומרות אלא דרך המצב בו הן נמצאות. האנימציה מדהימה, הפרטים הקטנים ביותר ציוריו לפרטי פרטים והסרט נראה בחלקו כציורי שמן יפנים שכמו לתחייה. הסרט קם לתחייה מול הצופה גם בזכות הדמויות המגוונות והססגוניות שממלאות את עולם הרוחות הזה, יצורים עם מסכות במקום פנים, פנים במקום גוף, צפרדעים אנושיות ואנשי צפרדע ודרקונים מוצקים ומיימיים. הסרט מהווה את מסע ההתבגרות של צ'יהירו/סן, אבל הוא מלווה גם את הדמויות האחרות. במהלך הסרט משילות את הדמויות הקליפות ומראות לנו שהן לא בדיוק כפי שהן נראות, חלקן מתבגרות, חלקן פשוט מספרות את האמת.
המסע המופלא הוא סרט להתבגר איתו, סרט להתגבר איתו, וסרט להעביר את הלילה באורגזמה של צבעים ומוסיקה. את הפסקול, אגב, יש לי באייפוד, ואני חורש עליו בכל הזדמנות בה אני באוטו, מדמיין שאני בדרך אל הביצות.
הצצה לסרט (סצנת הרכבת, אולי עלולה להכיל מעט ספוילרים, אבל מומלצת בכל זאת):
הניצוץ - The Shining
ז'אנר: אימה, מתח, פסיכולוגי.
במאי: סטלני קורביק (התפוז המכני)
שחקנים: ג'ק ניקולסון (הכי טוב שיש, השתולים), שלי דובאל (הקומה הרביעית)
איפה ואיך: לבד, או עם חברה, זה משנה? אתם תשתינו דם בכל מקרה.
צפייה חוזרת?: אולי פעמיים.
הסרט, שמבוסס על הספר בעל אותו השם שכתב סטיבן קינג, מספר על ג'ק טורנס, סופר כושל למדיי שכדי להכניס כסף לוקח עבודה כמשגיח במלון אי שם בהרים הקרירים. בחורף, המקום מתקרר ונסגר, ולשאירת העונה מתבקש מג'ק לשמור על המלון מביגפוט, הגרוק, ושאר יצורים העלולים לאיים על מלון מבודד בגבעות. איתו לוקח ג'ק את אישתו המטומטמת וונדי, ואת בנם (על תקן "אני רואה אנשים מתים!") דני.
ג'ק מחליט לנצל את הזמן המשעמם הרב שבו יבלה על ההרים (אני מזכיר, אלו שנות השמונים, אינטרנט לא היה להם) בכתיבת רומן חדש, ובהשתדלות עצומה לא להכות את אשתו למוות, מכיוון והיו מקרים (נפלא לדעת שאשתו יודעת שהוא שיכור ומכה, אבל עדיין יוצאת איתו לבית מבודד בהרים) גם את דני הוא נהג להכות, אבל לא שזה משנה לדני, הוא עסוק בלהיות קריפי, לראות אנשים מתים, ולדבר אל האצבע שלו.
הסרט מספר על הזמן בו בילו משפחתו של ג'ק במלון. לאט לאט, הם מתחילים לאבד את העשתונות. הם בודדים, הם מרוחקים, הם משועממים, והמלון הזה הוא לא כזה סימפטי כמו שהוא נשמע (ואיך הוא נשמע? מלון נטוש בהרים, לא הייתי גר שם גם אם הוא היה עמוס בבחורות ושמן זית) המלון, שבעבר התבצע בין כתליו רצח מחריד ומסתורי, מבלה את זמנו בלהתעלל נפשית ופיזית בתושביו. וכעת, ג'ק השיכור והחלש נפשית הוא המטרה הבאה. ובמהלך הסרט אנחנו מבינים מי הרע האמיתי ומי הוא הקורבן...
מדובר בסרט מפחיד מאוד. אני מתכוון, לא מפחיד "יום שישי ה13". הוא לא מתעסק עם הבהלות. אמנם קיימים כמה רגעים מבהילים, אבל אין שום פרדי קרוגר שקופץ על הדמות מהביוב. הסרט הזה מפחיד כי אתה רואה איך הדמויות משתגעות, ואתה חרד לשלומן. בעצם, חוץ מלדמות של וונדי. עם העיניים הגדולות שלה וההתבכיינות, רציתי שהיא תמות עוד לפני שהיא פתחה את הפה בפעם הראשונה.
הסרט הזה הפך לקלאסיקה, ויחד איתו משפטים כמו "REDRUM" (או "חצר!" בעברית. אה, ראיתם, איזה תרגומן מגניב אני) או "הנהההה ג'ונייייייי" הפכו למשפטים שעשרות תוכניות וסרטים ציטטו. בקיצור, לכו לראות. תשתינו לפני.
הצצה לסרט (למרות שמדובר פה בספוילר מטורף, זאת הסצנה הכי מפורסמת מהסרט, ואני חייב לשים אותה):
קיק אס -Kick ass
ז'אנר: קומדיה, אקשן, נעורים
במאי: מתיו ווהאן (אבק כוכבים)
שחקנים: אהרון ג'ונסון (נער משומקום), ניקולאס קייג' (הנבואה, הפריצה לאלקטרז... והמון... סרטים... אחרים), קלואי מורץ (500 ימים עם סאמר, בולט)
איפה ואיך: חברים, בDVD. קומדיה אחרי הכול.
צפייה חוזרת?: למה לא.
קיק אס הוא הסרט הכי חדש פה (אז יש לי קטע עם סרטים ישנים משנות ה90! תירו בי!) והוא סרט אדיר למדיי שמספר על דייב ליזווסקי (איך אפשר להפוך את השם הזה ליותר יהודוני?!) שהוא נער מתבגר ולוזר שמבלה את זמנו בחנויות וקמיקס ובשאר דברים של חנונים שאני אזדהה איתם.
יום אחד מחליט דייב להיות גיבור על. למה? בלי סיבה ברורה לעין. שום טרגדיה לא קרתה במשפחתו, ההורים שלו לא נרצחו, גם לא הדודים שלו, הוא לא הגיע מהחלל החיצון, אמא שלו סתם נפטרה משבץ באמצע ארוחה. נכון, הוא נשדד פעם על ידי כמה עלק-גנגסטרים אבל מכאן ועד להתרוצץ עם תחתונים על המכנסיים? לא, דייב רוצה להיות גיבור על כי הוא מעריץ את העולם הזה. הוא פשוט רוצה לעזור, בלי אף סיבה. מטרה נעלה! לכן, דייב קונה חליפה ירוקה וקורא לעצמו "קיק אס" ויוצא אל הרחובות! חבל, אפוא, שהוא גר בעולם האמיתי, ובפעם הראשונה שהוא מנסה להתמודד עם הגנגסטרים הוא נדקר ואז נדרס על ידם. הייתם חושבים שזה יעצור את דייב, אבל לא! יחד עם המון ניתוחים שעשו את הגוף שלו למעט חסין לכאב, דייב עם המאצ'טות (זה מאצ'טות? לא. זה סתם מקלות) שלו יוצא להלחם בפשע! במהרה הוא מתפרסם בעזרת יוטיוב, ואחריו קמים שורה של חקייינים שרוצים גם לעזור לסביבה.
בינתיים, דיימון- הידוע בכינויו "ביג דדי" היינו מה שאפשר לקרוא סוג של באטמן אמיתי. הוא, ובתו הקטנה מינדי "היט גירל" עושים את מה שדייב עושה רק על אמת. הם באמת הורגים פושעים, הם באמת נכנסים לסכנה, ובאמת לובשים גלימות! (הם לא ראו משפחת סופר-על? גלימות נגמרות רע! רע!)
השניים נמצאים במסע נקמה כנגד מאפיונר, ולכל הבלאגן הזה נכנס דייב שרק רוצה להתרוצץ ברחוב ולהצהיר "אל האין סוף ומעבר לווו!"
כמה דברים שכדאי שתדעו על הסרט הזה:
הוא אלים. כמעט בסגנון להרוג את ביל.
לא רק שהוא אלים, רוב הרציחות מתבצעות על ידי היט-גירל, שהיא בערך בת 10.
הוא הסרט הכי מגניב שאתם יכולים לראות בקולנוע.
אתם צריכים להבין מה זה לראות ילדה בת עשר עם קוקיות ובגדי בית ספר רוצחת שורה של מאפיונרים אחד אחרי השני משל הייתה ביאטריקס קידו. הכול בסרט הזה צועק "מגניבבבבב" מהתלבושות, לאפקטים, הקרבות, המוסיקה, שפריצי הדם הבלתי הגיוניים. ברור שהייתה פה כוונה למחווה, אבל יצא משהו שהוא הרבה יותר הומוריסטי והרבה יותר מגניב. בסרט גם יש מסר קטן על לקחת את החוק לידיים (מה שאני תוהה זה, איך אין עוד בעולם שלנו גיבורי על? באמת, הסרט הזה מראה שאפשר ועוד איך, איך זה עוד לא קרה?!) והוא פשוט תענוג לעיניים
הצצה לסרט (סצנה אדירההההההה עם היט גירל, לא מכילה ספוילרים כל כך.):
סרטי פיקסאר - PIXAR
ז'אנר: מצויר, פנטזיה, מדע בדיוני, לכל המשפחה!
במאי: ג'ון לאסטר ועוד המון ח'ברה אדירים
איפה ואיך: עם המשפחה, לבד, בקולנוע, במחשב, בטלוויזיה, איפה שתרצו.
צפייה חוזרת?: אני עוד צריך לעשות איזה מרתון פיקסאר. בפעם ה70.
מה יש להגיד על פיקסאר חוץ מזה שהסרטים שלה ירשמו בהיסטוריה? הסרטים האלה, הם הקלאסיקות שהילדים של היום יגדלו עליהם, בדיוק כמו שאנחנו גדלנו על פיטר פן, הרקולס, וסרטי דיסני הרבים.
כיום, דיסני קצת איבדה את הקסם, ואולי זה בגלל שכל הח'ברה הטובים שלה עברו לפיקסאר. (לא נורא, היא הבינה מהר והשתלטה על החברה)
פיקסאר הם חברת אנימציה בעצם התחילו את סרטי האנימציה הממוחשבת. מי יודע איך היה נראה עולם הקולנוע בלעדיהם? ומה היינו עושים בלי צעצוע של סיפור, מפלצות (ע"ר), מוצאים את נמו, משפחת סופר-על, רטטוי, וול-אי, ולמעלה? אני לא רוצה לדעת.
אני אגיד כמה מילים על כל סרט, רק כי אני חייב. הם התחילו בצעצוע של סיפור, שאני לא יודע אם יש מתבגר פה שלא ראה את הסרט בילדותו, ודרך שלושת הסרטים העבירו בצורה מדהימה נושאים כמו נטישה והתבגרות. אלא דברים שלא מוצאים היום בסרטי ילדים, שמורכבים בעיקר מחיות מדברות על אי בודד, חיות מדברות בחלל, חיות מדברות על אי בודד בחלל וכו'. אחר כך הגיע באג לייף המגניב, ואז מפלצות (ע"ר) המופתי והמקורי. מוצאים את נמו, ששינה את עולם האנימציה בים המונפש והתלת-מימדי הראשון בקולנוע. משפחת סופר-על הוא כבר באמת יצירת אומנות, ואחד מהסרטים הכי טובים אי פעם. רטטוי (הוא עוסק בצרפת, אבל בעיקר צוחק עליה, אז אהבתי אותו) ואיך לא וול-E, שהראה שאפשר לעשות חצי סרט שבו לא מדברים ועדיין להעביר יותר ממה שהצליחו שחקנים הולוודים להעביר בכל הסרטים שלהם. ולמעלה, שיש לציין את עשר הדקות הראשונות שלו שמתמודדות עם המוות בצורה מעולה אבל לא מדכאת.
נו, זה פיקסאר. אין אף אחד שלא אוהב אותם, ואם יש הוא מעפן.
הצצה לסרט (סצנה מהסרט "למעלה", עשר הדקות שעליהן דיברתי, שחזקות בכל צורה אפשרית)
עוד סרטים מומלצים שלא ארחיב עליהם כי הפוסט הזה ארוך תחת גם ככה:
מועדון קרב
קורליין (ודלת הקסמים)
להרוג את ביל (1&2)
ג'ונו
החבובות (הסרט)
מנהטן הקטנה
יאלה, תקנו DVD, או תעשו את הפעולה הזאת שאני לא יכול לציין כי זה לא חוקי בעליל והממשלה מקשיבה לכולנווווווווווווווווו רק תראו את הסרטים האלה, ומכולם מובטחת הנאה צרופה. אם... יש לכם מוח... אה ירדני?
אסון, קטסטרופה, שואה, שוד ושבר, התקף לב ממושך, ישיבה בשירותים אחרי סדר פסח. אחרי שראיתי את הסרט הזה כל איבר בגופי רצה להפסיק לעבוד, רציתי שהכול יסתיים באותו רגע. בעצם, מעולם לא סיימתי לראות אותו. כל כך סבלתי, כל כך השתעממתי שעצרתי אותו בשלב מסויים ואני בטוח במיליון אחוזים שלעולם לא אראה אותו שוב. וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי חגיגה בסנוקר.
בקשר לאיירבנדר, הסרט שמבוסס על הסדרה "אוואטר" שהבטחתי לפני שלושה חודשים שאסקר ברגע שיצא, טוב, תכפילו את כל מה שהרגשתי באלפיים.
אני אעשה את זה מסודר, אני רוצה לנמק למה אסור לכם, בתכלית האיסור, ללכת לראות את איירבנדר. במיוחד אם אתם מעריצים של הסדרה, כי אחרי הסרט המזויין הזה אתם בחיים לא תוכלו להנות ממנה כראוי. והסיבה לכך, היא שהדושבאג הכי גדול איי פעם, מ. נייט שאימלאן המזדיין החליט לא לצפות באף פרק של הסדרה כדי שהיא לא תפריע לחזון האומנותי שלו, שגם ככה מחורבן מכל פינה. ולכן, זה עומד להיות פוסט זועם, אני עומד להשפיל, ואני עומד לרמוס, ולהוציא את כל הזעם שלי על הסרט הזה. תהנו.
נתחיל עם בכללי.
אז ככה. העלילה של אוואטר הייתה מדהימה. הפירוט, ההשקעה בפרטים הקטנים שאפשר לעשות רק בסדרה שמחולקת לפרקים רבים ניכרה בכל פרק.
הסרט לעומת זאת, לקח את העלילה הזאת, ירק עליה, שלח אותה למחנות המוות באושוויץ ועשה לה מרתון שמש.
אני יודע, סדרה כמו אוואטר שצריכה להצטמצם לשלושה סרטים צריכה לעבור קיצוצים. אבל הקטסטרופה הזאת היא לא אוואטר. היא לא קרובה לאווטאר באף צורה. למשל- דמויות משפיעות כמו ג'ט נמחקו מהעלילה. לא רק זה, הצלקת של זוקו כמעט בלתי נראית, והוא סתם נראה כאילו יש לו מקרה חמור של אקנה. ציפיתי אגב, לtheme המקורי של אוואטר- אבל גם כאן כמובן התאכזבתי. המוסיקה הייתה פאטתית.
אמנם חלק מהסרט זפזפתי בבכי תמרורים (אוי, סליחה!) אבל שמתי לב להעידר מוחלט של ההומור. בסדרה, כמעט ברוב הסצנות פרט לפרקים האחרונים של כל עונה היו בדיחות רבות. בקרבות, בדרמות, תמיד נכנסו בדיחות מחממות לב בסגנון אנימה או משחקי מילים או סתם סלפיסטיק קורע. אבל באיירבנדר- הכל דרמטי. כל הדמויות מיוסרות, אנג טורח לחייך רק כי השחקן מת מבושה. והכשפות- בסדרה זה היה מדהים, אומנויות לחימה בקצב מהיר עם ארבעת היסודות ניתזים לכל עבר. בסדרה...טוב... כשכשף אדמה רוצה להרים אבן, הוא פוצח בריקוד! אחרי דקה של ריקוד, האבן טורחת להתרומם באוויר.
בשלב כלשהוא אחרי שכל עניין האוואטר מתגלה על אנג (זה אגב לוקח, בערך אם נשווה לסדרה, אחרי הפרק ה6. יאפ) פוצחים השלישייה בדיאלוג הכי דבילי ששמעתי בחיים שלי. "אנחנו נוכל לעזור לך ללמוד את היסודות, ובדרך נעצור בכפרים ונלמד אותם מוסר השכל חשוב!" אוי, תודה שהסברתם לי את הפואנטה של הסדרה. והשחקנים- בעצם, לא היה שחקן אחד טוב. ואני לא מדבר על שחקנים גרועים כמו בסרט אימה. אלו באמת, שחקנים גרועים. גרועים בסגנון תיכון השיר שלנו. גרועים בסגנון סוזן סרנדון ב"מופע הקולנוע של רוקי". גרועים בסגנון כל מי שמשתתף בחצויה.
והדמויות.
אני אתמצת את זה במהירות:
אנג: מטווינקל-טואוס הפכו את אנג ליצור קירח שנראה כמו ילדה תאילנדית במחזור שמישהו הכריח אותה להציל את העולם, עם הפוגות של שעה לחיוך, ומשחק כל כך גרוע שנראה כאילו אספו אותו מהצגת ביה"ס בבית ספר בנהריה.
קטארה: איזה יצור אומלל וחסר פואנטה. אה, והיא כונפה. ולא אימהית. וכונפה.
סוקה: העיבוד לסוקה בסרט צועק מכל עבר "לא ראינו את הסדרה המקורית!". ציפיתם למכונת הבדיחות? להפוגה הקומית? כן, לא. עזבו שהוא נראה כמו בחור ארי משידורי התעמולה של גרמניה הנאצית, עזבו את זה שהוא שחקן מעצבן ומזכיר לי את עוז זהבי ברמות שאני רוצה לחתוך לעצמי את העורק הראשי (את מי מהם אני שונא יותר?... מממ...) מה שגרם לי להתמוטטות עצבים טוטאלית הייתה העובדה שכל קשר בין סוקה המקורי לסוקה הזה הוא מקרי בהחלט. אז בלי סוקה, נמשיך את העלילה.
זוקו: אמנם את העונה הראשונה מעביר זוקו בלהיות רשע טיפוסי שצורח אפילו על הציפורים שמעירות אותו בבוקר, אבל הליצן שעשו מזוקו- שמגולם על ידי דב פטאל, שהוא דווקא שחקן מעולה שאני מקווה מאוד שלקח המון קריסטל מאת' לפני הצילומים כי אם לא אין לי שום תירוץ אחר- הוא בדיחה מוחלטת. הזוקו של איירבנדר צורח, כולא את עצמו למונולוגים דרמטיים. בעצם, גם זוקו המקורי היה ככה. אבל אני שונא את שניהם, אז לא משנה.
איירו: הדמות המדהימה של איירו, שהצליחה אפילו להוציא ממני דמעה בפרק מסוים, הפכה לאיש רזה וגמלוני, שנראה בערך כמו וודלמורט, עם פאה ארוכה ומבט של "משלמים לי הרבה בשביל להיות כאן" שאותו אני יכול להשוות רק לכוכבות פורנו. בעצם, איירו התהלך אחרי זוקו רוב הסרט בלי להגיד משהו או לתרום לעלילה. הוא שם כי כתוב שהוא צריך להיות שם.
את הסרט ראיתי עד לנקודה בה פוגשים את הרוח הכחולה (בלי קשר מסויים לעלילה, אבל בסדר) ולכן אלו הדמויות העיקריות שפגשתי עד לכאן. חיכיתם לדמויות הרבות האחרות המאכלסות את עולם אוואטר, כמו סוקי, המלך בומי, או ג'ונג ג'ונג? תשכחו מזה.
וכל שאר החרא.
אז אם אין עלילה, ואין שחקנים טובים, בשביל סרט קיץ לילדים שכזה חייב להיות מוטיב האקשן- אבל הוא כמעט לחלוטין אבד בתוך העלילה הגרועה. נראה כאילו למרות שהעלילה גרועה, החליט שאימלאן להתמקד בעיקר בה כדי להרגיש שהוא איכותי.
זה כמו אופנת התלת מימד, זה מנסה יותר לגרום לך להגיד "ואו! כדור מים מעופף!" מאשר באמת להיות אקשן. מהירות התגובה בין התנועות של הכשפות ליסודות שהם מכשפים היא כמעט מזלזלת, ובכלל השחקנים איטיים במיוחד בכל פעם שהם מנסים להרים את התחת. האפקטים מזוועים- בקוטב הצפוני, ניתן לראות את המסך הירוק מאחורי קטארה וסוקה. ואגב, אולי בגלל חוסר תקציב, אין שום התמקדות בפנים של אפה. הוא תמיד נראה מרחוק. (ואגב, השם שלו לא מוזכר בכלל. הוא נקרא "הביזון שלך" לאנג)
לסיכום, עם כל הצער, אני נאלץ להגיד שפרסי ג'קסון- הסרט הקודם שביקרתי כאן, הוא דוני דארקו בהשוואה לאיירבנדר. זה הסרט הכי גרוע שאתם יכולים לראות עכשיו בקולנוע. זה הסרט הכי גרוע שאתם יכולים לראות בקולנוע. מ. נייט שאימלאן עשה את זה נטו בשביל כסף, זורק את כל הציפיות של המעריצים, הציפיות מבמאי עלק מוערך כמוהו, בשביל החרא הטהור שהוא איירבנדר. וכל זה, מלראות חצי מהסרט.
לאלו שלא ראו את הסדרה- לכו אם אתם בקטע של עספור. למעריצים, או סתם אנשים עם טעם- עזבו אתכם, חגיגה בסנוקר זה עדיף.
ולנושא יותר אופטימי- הקומיקס האחרון של "בטיטול" יצא בשבוע הבא למעריב לנוער. שבוע הבא הוא יתפרסם בבלוג, יחד עם הצצה קטנה לפרק הבא של החיים כגאון מטורף- שהפעם, יעסוק באחת הדמויות המשניות (משמע- שום ג'ינג'י היסטרי. אה, וזה גם לא קורל, הוא נטחן כבר שני קומיקסים. לידרלי)
הגב שלי שרוף, העיניים שלי צורבות, הראש שלי הכתים יותר משהוא היה כתום אי פעם, ובכללי כולי גוש של סבל מהלך. אז הגעתי אל עיר החול והצמידים בשבוע שעבר! הנה לכם התקציר של מה שקרה לפני: אבא שלי הוא שוטר (כן, הייתי מהמעפנים בגן שצעקו "אבא שלי יירה בך!") ולכן יש לנו הנחה כזאת לכל מיני מלונות וכולי, אז קיבלנו חופשה במלון "ספורט". חוץ מזה, שברתי את היד במלון לאונרדו קלאב לפני שנתיים אז קיבלנו גם חופשה שם, מה שיצר חופשה ארוכה ונחמדה בשתי מלונות לכל המשפחה. והנה לכם, התיאור האקסלוסיבי והמלא של הטיול המצחיק למדיי שלי לעיר המגעילה למדיי הזאת.
הנסיעה (כותרת חלופית: אשחר משתין במכנסיים מקורקינט שעובר על המדרכה)
טוב, אז לקוראים חדשים, לאנשים שלא מכירים אותי, או לכאלה שאיבדו את הזיכרון- לפני שנה בדיוק עברתי תאונת דרכים לא נעימה במיוחד, שהשאירה אותי (היפוכונדר בפוטנציה) עם פחד לא רציונאלי משהו ממכוניות. ולכן, נסיעה לאילת, בדרך הנעימה להחריד של כביש 90, גרמה לי להפרשות לא רצוניות וחירפון ההורים שלי ("אבא! תזהר!"-"אשחר, אני לא יאיט בכל פעם שתראה פרפר בצד הכביש" או לחלופין "על כמה אתה נוסע יא פסיכופט?!"-"על חמישים! אתה רוצה שניסע על אפס? כן, אשחר, בוא ניסע על אפס") אבל למרות זאת, אי אפשר להאשים אותי. כאילו, מישהו פה נסע פעם בכביש הזה? זה מרגיש כמו דרך המוות של בוליביה (רק מיני, ככה זה אצלנו) ולכן בכל פעם שאבא שלי ניסה לעקוף משאית שנסעה על 10 קמ"ש אני עצמתי את העיניים ומלמלתי שטויות היסטריות.
החדר המגניב של אשחר (כותרת חלופית: אשחר מקבל חדר משלו, נהנה, עד שנבהל למוות מתמונה מפחידה על הקיר שלו ומעביר את הלילות במחשבות על מוות על טבעי)
אז לאחר הנסיעה הנעימה משהו הזאת הגענו אל אילת. קיימת במשפחה שלי כבר שנתיים סלידה מסוימת ממלונות באילת, הרי לפני שנתיים שברתי שם את היד ולפני שנה כולנו היינו שם כל כך חולים שהאחים שלי הקיאו קיא בצורת ספגטי.
אבל אני, במיוחד, מתעב את אילת בדרכים שאינם מובנות לאנושות. ריכוז כזה של ערסים, ים, וחום נמצא רק במקום אחד! (ובבת ים. בעצם) בכל מקרה, המלון הראשון אליו הגענו היה מלון ספורט, שלצערי הרב רוב הפעילויות בו עוסקות באה... ספורט. אבל ניהיה אופטימים! להפתעתי גיליתי שקיבלתי חדר לעצמי, ובו אוכל לחגוג, לא להתקלח, לשבור את הטלוויזיה, לגנוב את הברז ולהזמין זונה. לאחר שהפכתי את החדר לביתי יותר (=תחתונים בכל מקום) ישבתי לי על המחשב הנייד והטרדתי את חברי במצלמת האינטרנט. בכ"מ, נגיע לפואנטה. בערך בחצות, אני מדבר עם לינה (הבלונדה מהלוגו, פה למעלה) ואז מציץ ימינה, ועל הקיר הייתה תלויה תמונה. מיד צייצתי כאישה במצוקה.
כפי שתוכלו לראות משמאלי, מדובר באיש-גיבן שנראה כמו זומבי מ"גבעות הפחד" הולך לעברך, מה שהעביר בי צמרמורת וזכרונות מהצלצול. את התמונה הפכתי והלכתי לישון כמו יצור טוב.
בית המלון (כותרת חלופית: צוות בידור... חחחח... בידור....)
אחרי ההתמקמות בחדר (התמקמות. זאת אפילו מילה? התמקמות, התמקמות... איבדתי את המשמעות) יצאנו אל הלובי, שם בירכו אותנו צוות הבידור. בעצם, צוות הבידור הוא ה-דבר הכי מעצבן שאפשר לפגוש בבתי מלון. מדובר בחבורת ספק שחקנים-רקדנים-זמרים-ליצנים-רופאי שיניים עם פטיש מיוחד לגרום לילדים קטנים לצרוח וללבוש תלבושות ליידי גאגא. בלעה.
בגלל שאני מוקף באלפי ילדים קטנים (ולכולם כמובן יש לי קשר משפחתי) נאלצתי לקחת את אלי (נו, נו, הבלונדי, גם פה למעלה. אני לא צריך באמת להסביר הכל, נכון?) ואת אשל (שזה האח בן השנתיים שלי) לראות את האטרקציה משהו של אישה-לבושה-כחתול-ומפחידה-ילדים-קטנים. אני לא מבין מה הם חשבו, אין באמת ילד קטן שיחשוב "היי, זה חתול ענקי, איזה מגניב!" במיוחד לא כשיש לו פה שמסוגל לאכול אותם.
אבל מספיק עם דיבורי המלון, באנו לפה לרדת על אילת!
ים סוף הכחול והנפלא (כותרת חלופית: ערסיםערסיםערסיםערסיםערסים)
הים באילת, הו, איזה מקום קסום ואה... אה... מקסים. אין בו ערסים, אין בו פרחות טיפשות כמו נעל שאשכרה אומרות "לא, את" ואין בו מצילים מתלהבים. ועכשיו נצא מעולם החלומות. איכס, הים באילת. נכון, הוא יפה בדרכו שלו, אבל הבעיה היא שהשכנים אינם נאים בעיניי. כאילו, מילולית... הם לא נאים...
הגעתי לשם עם כל המשפחה שלי, ולאחר שהתמרחתי במשך שעה (ונשרפתי בכל מקרה) נכנסתי לי אל המים בכיף. אבל מכיוון שזה הים באילת, ועל כל סנטימטר יש שונית אלמוגים, לא היה איפה לשחות. יש בים הזה יותר זהרונים מאשר טיפות מים! ואני היפוכונדר, כן? אז יש לי קצת בעיה עם זה, ולכן את רוב הזמן ביליתי בצרחות "אומייגד זה זהרון!!! אה, לא, פווו, איזה מזל! זה רק הכריש ממלתעות."
וזה רק בתוך הים! על החוף קיימים יצורים ארסיים הרבה יותר (או שעליי, למען האמת, להגיד ערסיים)
איכס, כמות הבטן השעירה הרקיעה שחקים. בכל פעם שניסיתי לצלם משהו עבר איש שמן ושעיר במקום וכל מה שתפסתי היה את הבטן שלו.
אחרי שביליתי את זמני בלהמליח את עייני במים התפנתי לצלם את האחים שלי מתעללים אחד בשני (התמונה משמאל>)
לאחר הים גם היינו בטיילת, שהם האחים החכמים במיוחד שלי עשו ראסטות. כן, ראסטות *מכה את הראש עם פטיש*
צוללים עם דולפינים! (כותרת חלופית: אומייגד אני עומד לטבוע הצילוהצילוהצילו)
ביום האחרון שלנו לחופשה החלטנו לנסוע לריף הדולפינים. עכשיו, זה מקום נחמד במיוחד, אבל משום מה מישהו החליט להוסיף אפס לכל המחירים. כן, נכון, צריך לתחזק סוג-של-גן-חיות-לדולפינים אבל תסלחו לי עם נפשי היהודית לא מבינה למה אני צריך לשלם 70 שקל לחוף הים? (שלא נדבר על כמעט 300 שקל לצלילה?)
אחרי הרבה בכי "אני רוצהההה" להורים שלי אני והאחים שלי הצלחנו לסחוט מההורים שלי צלילה עם דוליפינים. אז לקחו אותנו לתדרוך "אם אתם מצביעים למעלה זה אומר למעלה, ואם אתם מצביעים למטה זה אומר למטה. שאלות?" ואז הלבישו עלינו את חליפות הצלילה (שגרמו למקומות האסטרטגיים שלי לצרוח מעינויים) והצמידו לכל אחד מדריך (קיבלתי מדריך זקן ותמהוני, שבהתחלה קרא לי "אשר" ואחרי דיי הרבה זמן הסברתי לו על טעותו והוא פשוט קרא לי "ג'ינג'י") ולבסוף אחרי הרבה בלבולי ביצים הכניסו אותנו למים. היה לי על הבלון הענקי הזה על הגב ומשקפי צלילה (פעם ראשונה שלא נכנסו אליהם מים!!!!!) ובכללי הייתי ממש בהיי. היו שם גם דולפינים, ואני מוכן להגיד שזאת באמת הייתה חוויה מגניבה, כמעט שווה את הכסף! ראיתי חוץ מהדולפינים גם דגים חסרי חשיבות (והמון זהרונים)
למרות הכל, נראה לי ששנה הבאה אני אוותר על אילת. מי צריך חדר במלון משלי כשיש לי בית משלי?! *מסיבהההההההה* ,
אגב, אם גם לכם בא על חופשה באילת אתם מוזמנים להרשם לתחרות הריקודים "summer dance" אתם יכולים להרשם, ואתם יכולים גם סתם להעביר את הזמן בלצפות באנשים מביכים את עצמם. הבכה פומבית זה כיף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טוב, אז לקוראים חדשים, לאנשים שלא מכירים אותי, או לכאלה שאיבדו את הזיכרון- לפני שנה בדיוק עברתי תאונת דרכים לא נעימה במיוחד, שהשאירה אותי (היפוכונדר בפוטנציה) עם פחד לא רציונאלי משהו ממכוניות. ולכן, נסיעה לאילת, בדרך הנעימה להחריד של כביש 90, גרמה לי להפרשות לא רצוניות וחירפון ההורים שלי ("אבא! תזהר!"-"אשחר, אני לא יאיט בכל פעם שתראה פרפר בצד הכביש" או לחלופין "על כמה אתה נוסע יא פסיכופט?!"-"על חמישים! אתה רוצה שניסע על אפס? כן, אשחר, בוא ניסע על אפס") אבל למרות זאת, אי אפשר להאשים אותי. כאילו, מישהו פה נסע פעם בכביש הזה? זה מרגיש כמו דרך המוות של בוליביה (רק מיני, ככה זה אצלנו) ולכן בכל פעם שאבא שלי ניסה לעקוף משאית שנסעה על 10 קמ"ש אני עצמתי את העיניים ומלמלתי שטויות היסטריות.
ביום האחרון שלנו לחופשה החלטנו לנסוע לריף הדולפינים. עכשיו, זה מקום נחמד במיוחד, אבל משום מה מישהו החליט להוסיף אפס לכל המחירים. כן, נכון, צריך לתחזק סוג-של-גן-חיות-לדולפינים אבל תסלחו לי עם נפשי היהודית לא מבינה למה אני צריך לשלם 70 שקל לחוף הים? (שלא נדבר על כמעט 300 שקל לצלילה?)