אני רוצה לחרוג פעם אחת מהטון הענייני שיש לי בדרך כלל כשאני מעדכנת על דברים חדשים בישרא-בלוג, כדי לשתף אתכם במשהו אישי.

לאחרונה נוצר משהו מיוחד ביני לבין אבא שלי. אבא שלי הוא בחור מדליק אבל לא ממש צעיר, שהספיק לעבור לא מעט חוויות והרפתקאות בשמונים שנותיו. יש באמתחתו מאות סיפורים ואנקדוטות, שהוא מוכן לשלוף בכל עת, ולספר לכל מי שמוכן לשמוע (וגם לפעמים לכאלו שלא).

למרות הקיטורים הקבועים שלי על כך ששמעתי את אותם סיפורים חמישים פעם, אני בסך הכל אוהבת אותם. לפעמים ניסיתי לשנן אותם בעל פה ופה ושם גם תיעדתי חלק מהם באיזו מחברת. אבל תמיד זה היה מאד אקלקטי, אף פעם לא בצורה מסודרת, תמיד המחברות האלו היו נעלמות לאן שהוא וכאב לב התפתח על כך שההיסטוריה המשפחתית הזו הולכת להישכח.

לפני כמה חודשים הצעתי לאבא שלי את ההצעה לפתוח בלוג שירכז את הסיפורים האלו, ולהפתעתי הרבה הוא קיבל אותה.

התחלנו בכך שהוא ניסה לעשות את כל תהליך כתיבת הבלוג לבדו. זה לא ממש הלך. אומנם יש לו חוש טכני, שני מחשבים בבית והוא גם אלוף עולם בספיידר-סוליטר ובפריסל, אבל עדיין, אין לו את המיומנויות הדרושות כדי לתפעל בלוג. מה גם שבעיות הנגישות גדולות מידי.

וכך קרה שנולד לנו פרויקט משותף ואחת לכמה זמן, בדרך כלל בשבתות, אנחנו מתיישבים יחד לכתוב את הבלוג שלו. הוא מספר את הסיפורים ומכתיב את הדברים, ואני מקלידה ומעלה לרשת, לאחר ביצוע עריכה מינימלית, תוך שמירה, עד כמה שניתן, על הקול היחודי שלו.

אומנם העסק עדיין מאד טרי, אבל מתחילה להתהוות לה שם ממש אוטוביוגרפיה, שמצד אחד היא מאד פרטית וקונקרטית למשפחה אחת, אבל מצד שני היא מייצגת דור של אנשים שחוו על בשרם את כל התהפוכות והטרגדיות של המאה העשרים.

מכתיבת הבלוג הזה נהנה מעגל מצומצם אך חשוב של אנשים. ראשית, בזכות הבלוג נוצר ערוץ קשר חדש בין אבא שלי לנכדים שלו, שעשו מנוי על בלוג ונחשפו בפעם הראשונה לסיפורים האלו, שנוגעים גם לחיים שלהם. כך גם כמה חברים ובני משפחה נוספים. גם אני עצמי לא ממש סובלת. ופה ושם מגיעים לבלוג עוברי אורח, בעיקר צעירים, שנהנים לקרוא את המעללים ומפצירים בו שיפרסם עוד. אבל כמובן שהנהנה העיקרי מהבלוג הוא אבא שלי, שלא מפסיק להשוויץ בדבר בפני חברים שלו.

והחברים האלו, שגם הם לא רכים בשנים, מקנאים. חלקם אף אומרים שהם היו מוכנים לשלם, ובלבד שמישהו יקשיב לסיפורים שלהם, יעלה אותם על הכתב ויפרסם ברשת. בזכותם למדתי שיש צימאון אדיר בקרב אנשי הדור הזה להשמיע את הסיפור שלהם ולתעד אותו למען הדורות הבאים.

ועכשיו מגיעה ההזמנה שלי אליכם להצטרף למשימת התיעוד, שנקרא לה לצורך העניין "פרויקט ביוגרפיות". זהו לא פרויקט נושא פרסים, אין לו תאריך יעד או תקנון, אלא בעיקר הצעה להשתמש בתשתית שעומדת לרשותנו כאן כדי לתעד את קורות חייהם של דור ההורים והסבים שלנו.  

אלו יכולות להיות אוטוביוגרפיות שאתם רק עוזרים בצד הטכני. אלו יכולות להיות ביוגרפיות של אנשים שלצערנו כבר לא איתנו. אם אתם בחטיבת ביניים, ניתן לכתוב בלוג ביוגרפיה במסגרת עבודת שורשים (אם המורים בבית הספר שלכם מספיק פתוחים לרעיון). תלמידי תיכון יכולים לנסות להציע את שירותי הבלוגינג שלהם כחלק מפעילות התנדבותית קהילתית בבתי אבות. ואם שמורים לכם בבוידעם יומנים מצהיבים וצילומים ישנים, אולי זה הזמן לתמלל, לסרוק ולהעלות לרשת.

תחשבו שלדורות האלו לא היתה את ההזדמנות לכתוב בלוג, אבל אילו היתה להם, אילו בלוגים מרתקים הם היו יכולים להיות ואיזה ערך היסטורי אדיר היה יכול להיות להם. לכם יש את היכולות והמיומנויות כדי לעזור להם לכתוב את הבלוגים האלו
בדיעבד.