נוצרו אצלי המון הבנות ממזמן ולא הצלחתי לסדר את כולן בראש מרוב שהן באו עליי
בהפתעה ובמהירות בזו אחר זו.
כן,כתה יא' זה באמת לא פיקניק כפי שאני חווה את זה כרגע על בשרי,אבל אצלי היא גם
הביאה,בנוסף לכמות הרסנית של מבחנים,כמות בלתי סבירה של מחשבות מוזרות.
הדליה שפעם הכרתי,איננה עוד.
ה"ילדה הקופצנית והשמחה כל-כך שזה מעורר קנאה" פתאום נראית הרבה פחות ילדותית.
יש לה מעין עצב כזה בעיניים.טוב אולי לא ממש עצב.כנראה סוג של אכזבה מהולה בפחד.
המון דברים בחיים האלה איכזבו אותי בתור ילדה שגדלה על סיפורי אגדות,עם אבירים
אמיצים ואציליים וסופים טובים לרוב.היום כשהנסיך והנסיכה רוצים להתחתן זה כולל
הסכם ממון ובד"כ גירושים.עמי ותמי ככל הנראה יתדרדרו לסמים וזנות,והצייד יאנוס
את כיפה אדומה.ככה נראים החיים באגדה אורבנית.
הפחד הוא מכל הדברים האלה שאני כבר הייתי אמורה בעיקרון לעבור כבר מזמן,
אך אבוי,דברים הסתדרו קצת אחרת בשבילי.בעולמנו שלנו,להיות כמעט בת 18
אך עדיין בתולה,היא בושה לא קטנה.הכמות של השיחות שעברתי על הגלולה והקונדום,
והחברות שליוויתי בדרך אל נקודת האל-חזור הזאת,היא רבה מספור.
אבל איכשהו נבלעתי בתוך כל ההמולה של החיים שלי ושכחתי ללכת להזדיין.
סליחה באמת.
הפכתי קשרים עקומים למומחיות שלי,כאילו שאני בכוח מנסה להימנע ממגע כלשהו.
הפסיכולוגית הפסיכית של בצפר ממשיכה ומטיחה בי "פליפה היה גבר פוגעני ואלים"
ואני חושבת "זה באמת רלוונטי להזכיר אותו?יש דרכים יותר עדינות לגרום לי לבכות"
השילוב של שניהם(הפחד והאכזבה)הוא מה שהפך אותי,בזמן האחרון,לבנאדם כל-כך אטום וקריר.
אני מזכירה לעצמי את בית המדרש האחרון בנסיעה,בנושא "איך העיר שלנו משפיעה על מי שאנחנו"
ועכשיו אני רואה,שאני בדיוק כמו באר שבע בלילה:קרה וצחיחה.
השינויים שחלו בי נובעים כנראה מכל הזמן הזה שביליתי לבד.
מכל הבחינות הייתי מאוד בודדה לאחרונה.אמא עובדת הרבה כרגיל,
דודה נהייתה מגעילה מהרגיל ומרינה וסאלי...טוב,הן מרינה וסאלי....
מיכל עזרה לי המון,מתי שהיא יכלה,שזה כמובן לא היה מספיק,אבל גם היה מעל ומעבר למצופה.
הלבד הזה,נתן לי מעין שקט כזה,להתבונן על החיים מנקודת מבט של צד שלישי ניטרלי יחסית.
אני רואה עכשיו,שלתפוס מרחק מפארק רמב"ם למשל,זה רעיון גאוני שככל הנראה
יציל אותי מהמון כאב ראש ולב.אני רואה שאחרי שהפגרה הזאת מחיי החברה תסתיים,
אני עדיין לא צריכה לחזור לשם,פשוט צריך לחפש אנשים אחרים.שלא ישפטו אותי
כמו שעושים כל-כך טוב אנשי רמבוש. מן הסתם שהפרישה מחיי חברה תגרור גם עלייה
בלימודים,כי מה כבר יש לעשות בבית כשהמחשב בקושי עובד..?
כן זהו.חופש זה טוב.לבד זה טוב.מיכל ואנשים של נסיעה זה טוב.
כל מה שנשאר זה רק לשקוע בעננות של נוסחאות מתמטיות ושירים של דויד ברוזה.
הו החיים הטובים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. Lovette