הולכת בחושך לבד, הרוח נושבת וקרה, המוזיקה באמפי מתנגנת ואני עוצמת עיניים ומתמכרת לתחושה.
פותחת עיניים ופתאום כוכב נופל.
המחשבות רצות מהר, 'מה לבקש? זה אגואיסטי מידי, זה פשוט מידי'.
לבסוף מחליטה לבקש ששום דבר לא ישתנה.
יש לי כ"כ הרבה דברים עכשיו, דברים שאנשים אחרים מבקשים לעצמם ואני לא הערכתי את זה מספיק.
יש לי את האהבה שלי, הבנאדם שעושה אותי מאושרת.
יש לי את הילדה הכי מדהימה בעולם שאני לא יודעת איפה הייתי בילעדיה.
יש לי את ההורים הכי טובים שרק אפשר לבקש.
יהיה עכשיו מישהו קטן וחדש במשפחה.
עוברת עליי תקופה כ"כ טובה עכשיו והכל בזכותכם.
אז בעצם מה שאני מנסה להגיד זה תודה.
תודה לֵך על האהבה שלך, על כל חיבוק, על כל הודעה, על כל השטויות שאתה אומר וחושב שאתה מפגר (ואני בתגובה צוחקת ורק חושבת על כמה שאני אוהבת אותך) ,על האמון שלך ובעיקר על זה שאתה בחיים שלי.
אני כ"כ אוהבת אותך יפה שלי, אם רק הייתי יכולה לתאר חצי מכל מה שאני מרגישה עכשיו הייתי מרוצה.
ואת, לך בכלל צריך להביא את התודה הכי גדולה פה.
את זאת שסבלת אותי, את הפאקים שלי, את התלונות שלי, העצבים שלי, הדמעות שלי, פשוט היית איתי.
אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בילעדייך, ואני יכנס בך אם תיעלמי לי שאבויה שלי.
וכאן נגמר כל הדרמה הזאת שמשום מה הייתי צריכה לכתוב.
אני משתגעת. לא יודעת מה עובר עליי אבל אני משתגעת.
יש לי מלחמה בראש, כאילו שני קולות שכל הזמן רבים עם השני ברגע שאני רואה אוכל.
"תוותרי על הארוחה הזאת, לא יקרה לך כלום בסה"כ פחות קלוריות"
"נו באמת, אל תתחילי עם זה אפילו. את קראת סיפורים, שמעת על בנות שנכנסו לזה"
"אויש ארוחה אחת לא תהרוג אותך"
"ארוחה אחת ואז עוד אחת ועוד אחת. מה הבעיה שלך לאף אחד לא מפריע הגוף שלך"
"את לא רוצה להיות מידה 0? את לא רוצה להיכנס למכנסיים הצרים האלה, להיראות כמו כל הבנות מהסרטים?"
"נו באמת יול, את לא באמת קונה את זה"
ואז אני פשוט מתחילה מתעלמת והולכת לאכול.
"את צריכה להתבייש על זה שאין לך כוח רצון. בסה"כ היית יכולה לדלג על ארוחה"
"לא, את צריכה להרגיש טוב כי לא נכנעת לזה"
אז מה אני באמת אמורה להרגיש?
טוב כי לא נכנעתי לזה או בושה על זה שאין לי כוח רצון מספיק אפילו בשביל לדלג על ארוחה או 2?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
It's just pain