קוראת את כל הסיפורים, רואה את התמונות, העצמות הבולטות, המצב הנפשי ונחרדת.

המצב הזה כ"כ מפחיד אותי וכל פעם אני חוזרת על אותו המשפט הרבה פעמים. 'אני אף פעם לא ייכנס לזה'.

האומנם?

המחשבות האלה כן מגיעות. מתחילה להיכנס לזה כבר..או שלא?

אולי אני סתם עושה ביגדיל בגלל כלום.

מה זה לצמצם קצת אוכל? שטויות , לא?

אז יאכל פחות פה, ידלג על זה, ממתקים אין מה לדבר, בסופו של דבר זה רק יעזור , לא?

אבל מה אם זה יותר מזה? מה אם אני יכניס את עצמי למקום שאחר כך אני לא יוכל לצאת ממנו?

והרי מה אכפת לי איך אני נראית , לא?

מה אכפת לי איך ומה כולם חושבים?

בולשיט!

בסופו של דבר כנראה שכן אכפת.

לא רוצה להתבייש, לא רוצה להסתיר, רוצה לאהוב את מה שאני רואה, להיות גאה בזה.

והרי אנורקסיה זאת מחלה נפשית, פסיכולוגית. משהו בתוך הראש , לא?

ואני חכמה יותר, אני לא נכנסת לזה, רק מצמצת קצת.

בסופו של דבר זה לטובה.

נכון?