היום היה היום האחרון לי"ב, למטרו, לתיכון, ובעיקר ללימודים אי פעם.

שלא תבינו אותי לא נכון, מוות של זבוב מרגש אותי פחות מזה, ואני בעיקר מאוד מאושרת מהעובדה שאני לא צריכה לקום כל בוקר כשהשמש עדיין בשלבי התעוררות ולהגיע למקום שכבר מיצה את עצמו עבורי מכל בחינה אפשרית.

אפילו היום לא יכולתי לחכות לצאת משם כבר. קבעתי עם אליאן שניפגש אח"כ, אז הייתי צריכה לחכות לה (בגלל המחנכת החפרנית שלה) בערך שעה במקום הארור הזה, אחרי שכבר שוחררתי לדרכי.

אפילו הקירות כבר נמאסו עליי שם. באמת.

אז נמלטנו משם שתינו, הלכנו לקניון, ועשינו צחוקים והמון בושות לעצמנו, וזה היה כיף, ומשחרר כזה. כמו שהיינו פעם. 3>

אוטוטו אני יוצאת עם הדר לאחוזה, מאוחר יותר עם דניאל והבנות ללינקולן לשחק קצת ביליארד (למרות שאני גרועה ברמות שאי אפשר לתאר), ומחר בצהריים שוב עם אליאן, הפעם לטחון בג'פאניקה.

בהמשך הסופ"ש טיול או משהו שווה אחר עם אהובי, ובמוצ"ש ל"ג בעומר.

התגעגעתי לימים עמוסי התוכניות של פעם. שמחה שהם חזרו אליי.(:

אוי, והתקבלתי לקורס מאבחנות פסיכוטכניות, מה שנחמד לי למדיי.

ואמא עשתה לי סוף-סוף ביטוח לאוטו, מה שגם נחמד לי מאוד.

ובאופן כללי דברים משתפרים.

*בלוגים מהווים תרפיה מצויינת. תנסו בהמוניכם.*