לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

don’t give up-בלוג סיפור



כינוי:  שחר-שחר

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2007


פרק 3


 


- - -


 


"אני .. לא מאמינה... כן!! ברור.." דמעות של אושר זלגו על לחייה של ג'ולי

בעוד מארק עונד טבעת יהלום ענקית על אצבעה.

הלב של מארק פעם בחוזקה,

הוא היה כול כך מאושר, הרגע לו הוא חיכה, הוא מאורס, לג'ולי, אהובת ליבו,

הוא לא יכל לחכות, ונישק אותה, נשיקה עדינה, אט אט הלשונות הצטרפו

והפכו את הנשיקה לסוערת ומדהימה ביותר, אולי הכי מדהימה אי פעם.


הבטן של ג'ולי התהפכה. היא הרגישה מוזר,

היא הייתה כול כך שמחה, היא לא יכלה לתאר את זה,היא פשוט חיבקה את מארק ולא עזבה.

וככה הם ישבו במסעדה הקטנה מחובקים ומאושרים.

 

" אני אוהב אותך.. כול כך , יפה שלי" אמר מארק, והתכוון לכול מילה שיצאה מפיו.

" אני יותר"

" לא אפשרי!!"



- - -


 


" מ.. מה?? " הדס לא ממש האמינה למה שיניב אמר לה הרגע. אולי לא שמעה טוב?

" אני.. כן. אני אוהב אותך. מאוד. חשבתי שאת צריכה לדעת.. ואני יודע שאת לא רוצה

לעשות עם זה כלו..הדס סתמה לו את הפה בנשיקה.

" אתה חמוד, אבל אתה צריך ללמוד לשתוק " צחקה הדס.

יניב פשוט נישק אותה, בפראיות, הפיל אותם על המיטה ולא הפסיק לנשק אותה,

הוא לא האמין כמה מזל יש לו, הוא לא מאמין שהוא באמת, מנשק את הדס.

הדס , לעומתו, לא הבינה. היא? ויניב? מתנשקים? היא לא אוהבת אותו.

הוא יפה. מאוד. ויש לו את האופי הכי טוב שאפשר לקבל, אבל, הם הידידים הכי טובים,

הם זוג עכשיו? היא לא רוצה לפגוע בו או שמא, אולי היא מתחילה לאהוב אותו?


לאחר כמה דקות הם התנתקו.

-" רגע, מה זה אומר, לגבינו? " שאל יניב. " אני לא רוצה שנעשה טעות ".

-" אני. " החלה לומר הדס " אני רוצה לנסות את זה בינינו."

חיוך גדול התפשט על פניו של יניב.

אבל הדס המשיכה לדבר.

-" רק תבטיח לי, שאתה לא איתי בגלל הסרטן, ושאתה לא תגעל ממני,קרחת.

ושתהיה לצדי. אני לא רוצה להפגע. ואני לא רוצה רחמים."


-" שום דבר אצלך לא מגעיל אותי, ואני תמיד אהיה פה. לא אעזוב" אמר יניב וחיבק אותה,

חיבק אותה חזק.


 


- - -


 


" פיגוע היום באוטובוס בתחנה מרכזית בתל אביב.. 7 הרוגים וכמה פצועים קשה.."

אמר שדרן החדשות.


מיכל המשיכה לצפות וכשאמרו את שמות ההרוגים , נפלה על הרצפה,דמעות בעינייה.

" לאא... לא.. זה לא.. הוא.. לא .. לא ..!!!!!! זה לא נכון זה לא קרה דיי "


מיכל המשיכה לצעוק ולדפוק ברצפה צועקת בקולי קולות שזה לא קרה, ואביה התעורר.

" מיכלי.? מה קרה?? למה את בוכה..?"

" חדשות.. הם... פיגוע... רן.."


יואל, אביה של מיכל, הדליק חדשות וראה תמונה של בנו ברשימת ההרוגים בפיגוע.

הוא הרגיש הוא נקרע, לשניים, שהוא לא יכול, הנה , הדמעות כבר בחוץ,

והוא צועק לשמיים " למה?! כבר לקחתם לי את בקי... לא עוד אחד.. דיי.."


רבקה " בקי" הייתה אמה של מיכל ומתה בלידתה של מיכל,

כך שמיכל ואחיה הגדול, רן, חיו עם אביה ברוגע ושקט תמידי. לא הזכירו את אמה,

לא שאלו , לא דיברו עליה. ועכשיו נלקח עוד אחד.


נישארו רק שניהם, במשפחה, והם חייבים להשאר ביחד.

מיכל חיבקה את אביה ושתקה. היא בכתה. הוא בכה. " רק אל תעזבי אותי גם את, ילדה יפה"

אמר לה יואל.

" בואי, תשארי בין ידיי. אנחנו נעבור את זה, נסיכה, נעבור הכל. יהיה בסדר. אני מאמין שיהיה"

" איך, איך יהיה בסדר?! אבא?! איך?! רן.. הוא... איך אני יכולה לחיות בלעדיו? כבר 16 שנים שהוא פה לצדי,

כבר 16 שנים שהוא האח הכי טוב שאפשר לקבל." מיכל לא יכלה לצעוק יותר.

כאב ראש עז תקף אותה. לא עברו דקות ומיכל רצה לשירותים.

יואל שמע קולות הקאה של בתו, בתו היחידה .


 

הוא התקשר לתומר , ידיד של מיכל. ידיד קרוב. והיה גם חבר של רן. חבר טוב.

" תומר.. שלום.. מדבר יואל יעקב. אבא של מיכל ו.. ר.. רן.."

" היי, יואל. מה נישמע? " שאל תומר. לא יודע מה גרם ליואל להתקשר אליו , דווקא עכשיו.

" אתה יכול להגיע לכאן? זה דחוף. אני צריך את עזרתך. אם אתה יכול."

" בטח" ענה תומר וכבר היה בדרך.


 


- - -

 


" הלו?" ענתה טל לטלפון

" טל.. מתחשק לך להפגש? משעמם לי נורא."

"סבבה אני אצלך תוך חצי שעה. ביי יובלי."

" ביי מתוקה."


 


יובל פיזרה את השיער והתאפרה, עדין.

היא רק רצתה להרגיר טוב עם עצמה, היא רק רצתה להראות טוב.

כבר עברו כמה ימים מאז שהיא ויונתן נפרדו, והיא עדיין פגועה ממנו,

היא רק רצתה לדבר עם מישהו.

 


בינתיים היא התחברה לאיסיקיו, וראתה הודעה.

היא פתחה את החלון וראתה הודעה מיונתן.


" יובלי.. את לא מחוברת עכשיו.. אבל אני רק רוצה להגיד לך, שאני מצטער נורא.

על הכל. אני יודע כמה פגעתי בך. הייתי מפגר. אני אוהב אותך,

את חשובה לי כמו החיים שלי. מה אני צריך לעשות כדי שתסלחי לי?"


 

יובל התחילה לבכות. מילים יפות היו נקודת תורפה אצלה. היא הייתה חייבת לסלוח לכל אחד.

היא כמעט כתבה לו שהיא סולחת, ושהכל יחזור לקדמתו, אבל התחרטה.

אבל היא ידעה, שהוא היה מגעיל, שהוא התייחס אלייה כמו אל סמרטוט,

ושהיא צריכה להיות חזקה. שיש לה כבוד, ושהיא לא תסלח לו ברגע שהוא יגיד לה שהוא מצטער.


" אני לא יודעת מה להגיד.. אני פגועה ממך.. זה קשה.. אני לא יכולה לשכוח..

כשראיתי אותך.. איתה.. אתה התנשקת איתה!! אני מצטערת.." אמרה יובל וסגרה את החלון.


אבל יונתן המשיך להציק.


" עזבי את גלי.. זו הייתה נשיקה אחת. קטנה. וזה הכל אני נשבע. אני בכלל לא חשבתי,

די, מתוקה, אני אוהב אותך את יודעת את זה."

 

יונתן לא העז לספר ליובל שהוא הזמין את גלי אליו, שהוא נישק אותה, שהוא שכב איתה.

היה לה גוף כול כך.. יפה.. כמובן שליובל היה גוף יפה מאוד אבל יובל לא רצתה להגיע לשלב כזה עדיין,

והוא לא יכל לחכות.


הוא ידע, שאם יספר לה את זה, היא לא תסלח לו בחיים, והוא שמח על מזלו שגלי והוא כבר התלבשו וזו הייתה רק נשיקה,

מה שיובל ראתה.


 


- - -



 

תומר הגיע לביתם של מיכל ויואל. יואל פתח את הדלת וחיבק את תומר.

" מה קרה, יואל?" שאל תומר.

" תשב."

תומר ישב על הספה ויואל הביא לו כוס מים.

" היה היום פיגוע בתל אביב.." החל לומר יואל. " רן נהרג".

יואל אמר את המילים האחרונות כמילה אחת, מהר, אולי כך, חשב, אולי כך זה יכאב פחות.

 


הכוס של תומר התנפצה על הרצפה וכול המים נשפכו על השטיח.

" מה?!?!" אפילו תומר כבר התחיל לבכות.

" אני הייתי צריך לספר לך ראשון. אני יודע שזה קשה. גם לי זה קשה.

אני יודע שהייתם חברים מאוד טובים. אתה יכול השאר פה אם אתה רוצה.

אני מבקש שתהיה עם מיכל, היא לוקחת את זה מאוד קשה.

אני חושב שאנחנו צריכים להיות ביחד. "


 

תומר חיבק את יואל. לא היה לו אכפת שזה מוזר,

כי אחרי הכול יואל היה כמו אב בשבילו. ותומר כבן.


הוא נכנס אל חדרה של מיכל ומצא אותה בוכה על המיטה שלה כותבת משהו ביומן.

הוא לא אמר מילה, רק עלה על מיטתה וחיבק אותה.


- - -


 

ג'ולי התקשרה לכל חברותייה והזמינה אותן אל ביתה , בדחיפות.

כשכל חברותייה הטובות, 4 במספר, היו שם,

היא ומארק פשוט צעקו לעברן :" אנחנו מאורסים!!"

כול חברותייה של ג'ולי צעקו מאושר וחיבקו את הזוג המאושר.


ג'ולי הראתה להן את הטבעת והן פערו את פיהן, הטבעת הייתה כול כך יפה. יהלום כל כך גדול!

לאחר כמה זמן כולן הלכו וג'ולי ומארק נשארו לבד בדירה של מארק, שעכשיו הייתה, הדירה של שניהם.

לא היו צריכים להגיד משהו, פשוט נישקו אחד את השני,

בעדינות מרובה, כמו הנשיקה הראשונה שלהם, נשיקה קטנה.נשיקה של אהבה.

 


- - -


יובל פתחה את הדלת לטל,והיא ראתה אותה בוכה , כול האיפור מרוח על פנייה, היא נראתה נורא.

טל חיבקה אותה ,היא ידעה מה קורה איתה ועם יונתן, היא ידעה על הבגידה שלו,

גם היא חשבה, שזו הייתה רק נשיקה.


" יהיה בסדר, יובלי, יהיה בסדר מתוקה שלי.."

" תודה.. " אמרה יובל. " טוב עזבי! לא בא לי לבכות בגלל המזדיין הזה! בואי נעשה משהו כיף!

בא לך גלידה?"


טל צחקה והנהנה.

יובל הוציאה קרטון שלם של "האגן דאס" ושני כפיות.

הם אכלו את הגלידה וצפו בטלווזייה, הם ראו סתם טלנובלה מטומטמת.

הם היו לבד בבית, והיה שקט.

טל ניסתה ככל שיכלה לשמח את יובל.


כל הלילה הן צחקו , עשו מלחמת כריות, דיברו על בנים, מרחו לק על הציפורניים,

התאפרו מגוחך כמו ילדות בנות 8,ונהנו ממש.


" אז את מבינה.. הוא אמר לי שהוא מצטער ושהגלי הזונה הזאתי באה עליו והוא לא חשב,

והוא אוהב אותי...וכול הבולשיט הזה.." אמרה יובל. נקרעת לשניים בפנים.

" עזבי אותו, הוא בגד בך. נקודה. מגיע לך משו טוב יותר." ניסתה לשכנע אותה טל.

" אבל.. אוףףף.. כמה שבא לי אותוו!! ומי עוד ירצה אותי?"

טל זרקה עלייה כרית. " כל אחד, יא כוסית!"

יובל צחקה. טל באמת עודדה אותה.

יובל זרקה על טל דובי שאומר כל שנייה I LOVE YOU

בקול מעצבן מאוד.


שניהם צחקו וטל התקרבה ליובל והתחילה "להרביץ " לה.

"אייה.. וואי איזה דגדוגים תקבלי" אמרה יובל, אבל טל הקדימה אותה

ודיגדגה אותה בכול מקום אפשרי.

" דיי.. חחח דיי.. אני נכנעת!" צעקה יובל

" אין להיכנע.. תקבלי עוד דגדודים " אמרה טל.

הם היו כל כך קרובות, שניהם צוחקות, מסתכלות אחת לשנייה בעיניים,

וטל התקרבה עוד יותר. הפנים שלהן היו צמודים, ויובל הרגישה את שפתייה של טל על השפתיים שלה.


טל נישקה אותה.


" מה את עושה?!" צעקה יובל והשתחררה מאחיזתה של טל.


 


- - -


המשך יבוא...

 

אהבתם? תגיבו!

 

 

שחר 3>

נכתב על ידי שחר-שחר , 1/12/2007 15:22  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



767
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשחר-שחר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שחר-שחר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)