מוזר, מוזר, הכי מוזר שאפשר

המון זמן לא הייתי כאן,

כן, אני קופץ מדי פעם, פעם בשנה, שנתיים, להיזכר בבלוג שלי

באותם אנשים מ'פעם'.

אבל הלילה, כשנכנסתי לישראבלוג, כמו שאני נוהג לעשות פעם בחצי שנה - שנה

צמרמורת עברה בגופי כאשר הסתכלתי על הפוסט הראשון שכתבתי

ראיתי 4/2003 והתחלתי לחשב את הזמן בזריזות

לרגע היה נדמה לי שזה היה לפני... לפני... שנתיים? שלוש?

אבל אז התדהמה היכתה בי , נשארתי לרגע פעור פה

תשע שנים חלפו להן, תשע שנים, ונדמה לי כאילו הכל קרה רק לפני שנה...

הרי ילדים נולדו באותה תקופה שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה

והיום הם בני ובנות תשע.

המלחמה בעיראק פרצה בערך באותם החודשים

ההתנתקות אירעה אי שם בשנת 2005

מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006

כמה דברים קרו, כמה זמן לכאורה עבר

אבל בשבילי, כאילו עזבתי את הבלוג לשבועיים

כאילו חזרתי לכאן אחרי חופשת פסח.

את הבלוג התחלתי לכתוב מיד אחרי פסח של שנת 2003

כמה מוזר לי לחשוב על זה עכשיו, על אותו שולחן סדר

על אותם אנשים שישבו סביבו, על אותם סיפורים שסופרו אי שם בשנת 2003

על התחושות שאני הרגשתי אז, עדיין חייל בצה"ל

בחור צעיר שעומד לפני שחרור, ומבולבל, ועדיין מבולבל, גם היום בשנת 2012

בעצם שום דבר לא השתנה, ולכן נדמה לי כאילו זה קרה ממש לא מזמן

החיים שלי עברו תהפוכות, ותקופה ארוכה של דיכאון, ועצב, והדחקה

וגיליתי שהדיכאון גורם לזמן לעצור, אבל רק לזמן שלך עצמך

בעוד כל האחרים ממשיכים את חייהם, והשנים חולפות ונראות להן רחוקות

רק לאלו שחלו במחלת הדיכאון, השנים מעולם לא חולפות

כאשר יוצאים מהדיכאון, השנים בהן היית בדיכאון מצטופפות לשבועיים-שלוש

וגם אם מדובר ב-4 שנים שלמות, פתאום התקופה נראית כמו 4 שבועות.

ואז, יש חור, יש חלק חסר שנדמה כאילו לא היה קיים מעולם

החור הזה הוא מה שאני מרגיש היום.

2003 היא שנה מאוד מיוחדת עבורי, היא שנת ההתבגרות הראשונה שלי

הפעם הראשונה בחיי שהבנתי שימי הנעורים מתחילים להסתיים

והיא השנה הראשונה שבה הבנתי - אני לא מתכוון לשחות עם הזרם

אני כאן כדי להישאר, אני כאן כדי לא להתבגר

ממרום גילי, למדתי כמה דברים עם השנים

למדתי שכולם בסופו של דבר מתבגרים

נלחמתי בהתבגרות שלי יום ולילה

חשבתי שלעולם לא אתבגר באמת

אבל רק השנה הבנתי שהזמן חזק ממני

ובלי ששמתי לב, התבגרתי, אפילו אם רק קצת

אבל התבגרתי, החכמתי, סבלתי ונהניתי

ואם היתה לי אפשרות לפגוש את אלירן של שנת 2003

הייתי אומר לו: תהנה מהתמימות שקיימת בך, תמימות היא דבר חולף

וגם אם תנסה אי פעם לנסות ולהחזיר אותה, היא לא תשוב, היא לא כאן כדי להישאר

התמימות קיימת, כדי להגן עלינו מההתבגרות.

לילה טוב