הרגשתי לפתע צורך לסכם, לתמצת 5 שנות כתיבה ו-5 שנות חיים בפוסט אחד

הרבה קוראים נטשו את הבלוג עם השנים, בעיקר בגלל שהפסקתי לכתוב לתקופה די ארוכה

ורק בחודש-חודשיים האחרונים שבה אליי המוזה והמילים שוב יכולות לזרום אל האצבעות

היו לי הרבה מחשבות. בהתחלה חשבתי לכתוב נאום פרידה שכזה, להיפרד, לומר שלום

לסגור את האור על הבלוג, על החלק הזה בחיים שלי

כבר הכנתי את פוסט הפרידה המרגש בטיוטה, כבר התכוונתי להעלות אותו לפני כחודשיים

אבל אז הרגשתי שזה לא נכון, כי כמו שקשה לי להיפרד מהעבר בחיים שלי,

ככה קשה לי להיפרד מבלוג שהיה חלק מהחיים שלי, שהיווה עבורי מקום בו אני יכול לחלוק

את רגשותיי ותחושותיי עם הקוראים.

החלטתי להמשיך בבלוג ולהתחיל בדרך חדשה, לחזור למי שהייתי, למה שהייתי

לשוב לישראבלוג ולעשות את הקאמבק.

אני מניח שרובכם לא יודעים, כשאני כותב פוסט אני חייב לשמוע שיר ברקע

בדרך כלל השירים הם שקטים, ישנים, עצובים, המילים, הצלילים הם מה שנותנים דרור למחשבה

ומזרימים את המילים אל המקלדת.

אני כותב כאן מחודש אפריל 2003

את הסיפור כבר סיפרתי בעבר, אבל אני חושב שנכון לספר אותו שוב

שנת 2003 הרחוקה, אני חייל בצה"ל ומזדמן לידי גיליון של "במחנה"

העיתון של חיילי צה"ל, ובעיתון מופיעה כתבה אל אחד "איש דשא" שמו

שפתח בלוג במשהו שהוא הדבר הבא "ישראבלוג"

ובכתבה מסופר על כך שהוא חושף את חייו (וגם את מבושיו)

על גבי הבלוג ובכך חושף את חייו לעולם ומקבל תגובות.

נדלקתי על הרעיון, חשבתי לעצמי כמה כיף זה יהיה שסוף סוף יהיה לי קהל

אנשים שיוכלו לקרוא ולהזדהות, להביע עמדה, לשלוח תגובה.

החלטתי לפתוח את הבלוג הזה, לא חשבתי שהרומן יימשך כל כך הרבה זמן

תיארתי לעצמי שאני אכתוב כמה שטויות, אקבל תגובות, ואז אחרי חודש כמו כל דבר אחר

אני אפסיק להתעניין ויפסיק את זה.

אבל הימים עברו וראיתי שהתגובות עולות ועולות, כמות המגיבים התחילה ממגיב בודד

ואחרי מספר חודשים עלתה ל-20-40 תגובות לכל פוסט בממוצע.

הבנתי שאנשים באמת מתעניינים, המונה בתחתית הדף הראה עוד ועוד מבקרים

התחלתי להבין שאני יכול לחדור אל ליבם של אנשים, להוסיף להם עוד קמצוץ של משהו אל תוך החיים.

היום הבלוג מתקרב ל-40,000 כניסות, שאמנם זה לא שיא כאן בישראבלוג, אבל בהחלט מספק אותי

וגורם לי לחשוב שלפעמים כשאני הולך לי ברחוב, אז אולי מי שעובר מולי קרא את הבלוג שלי

ומתוך 1000 אנשים שעוברים מולי, בטוח אחד או אפילו שלושה קראו את הבלוג.

אני חי את חיי באנונימיות מוחלטת, מעולם לא חשפתי את עצמי

חשיפה עצמית תהרוס את ההנאה מהבלוג חשבתי לעצמי, ואני חושב שצדקתי

כאשר אתה קורא בלוג וסיפורים, הדימיון שלך מייצר לך דמות, מראה, פנים, קול

אני בטוח שכל אחד מהקוראים שלי מדמיין אותי כפי שהוא רוצה לדמיין אותי

אני 40,000 דמויות שונות בשביל 40,000 קוראים שונים.

אצל אחד אני גבוה וחתיך, אצל אחר אני מצטייר כנמוך ושחום, אצל אחר בלונדיני עם עיניים כחולות

המילים שאני כותב, הדמות שנוצרת בראש מהקריאה של הבלוג מובילה כל אחד ליצור לו אלירן אחר בראש.

חשיפה היתה הורסת את המסתורין של הבלוג, חשיפה היתה הורסת את חווית הקריאה.

אז אני נותן לכם הקוראים את האפשרות לדמיין אותי כפי שנראה לכם

יכול להיות שאני השכן שלכם, ויכול להיות שאני עובד איתכם, לעולם לא תדעו.

קיבלתי המון אימיילים במהלך השנים שאני כותב כאן

ברובם הגדול הביעו התרגשות גדולה, עד שלרגע כמעט וקיבלתי שגעון גדלות :)

לכולם הבהרתי שוב ושוב, אני לא סלב, לא מחנך ולא דמות ייצוגית

אני אלירן, אני רק כותב בלוג באינטרנט, לא צריך לעשות ממני ביג דיל.

כזה אני רוצה להישאר.

היתה תקופה שכתבתי כאן המון, זה היה ב-2005, הפצצתי בפוסטים כמעט יומיומיים

עד שכבר נגמר לי על מה לכתוב, השנה הזאת היתה הקשה בחיי, ולכן הבלוג היה מקום מפלט.

אותה שנה היתה רוויה בבלוגים מכל הכיוונים, כולם גילו את ישראבלוג ולכולם היה בלוג

בין הבלוגיסטים התפתחו חברויות, החלפת רעיונות וגם צ'טים ארוכים במסנג'ר.

הלוגו של הבלוג שלי הוחלף בתדירות גבוהה באותה שנה כדי לציין ימי הולדת של קולגות לבלוגים אחרים :)

ככה ציינתי כאן את יום ההולדת של הנסיך הקטן, בחור מקסים בפני עצמו, ואחד הכותבים המוכשרים בישראבלוג לדעתי.

אם כבר הנסיך הקטן, אז באמת, זה המקום למי שלא מכיר, ללחוץ על הקישור מצד שמאל ולקרוא את הבלוג שלו

שהוא תיעוד מרתק של נער צעיר ומבולבל שעושה דרך קשה ומרתקת עם השנים לקבלה עצמית ובניית אישיות משלו.

הדבר שריגש אותי יותר מכל בימים הראשונים של הבלוג

זה מה שקרה בעקבות הפוסט הראשון אני הומו

הגיע אלי במקרה תגובה של קוראת לאותו פוסט לוחמני

היא סיפרה לי שהיא עצמה הגיעה לבלוג שלי אחרי שהיא היתה במפגש של נוער הומו-לסבי

באחת הערים בארץ.

היא סיפרה שהדפיסו את אותו פוסט מהבלוג שלי, ומישהו עמד על במה והקריא את הפוסט

בצורת משחק, כאילו הוא נואם כמו שפוליטיקאים נואמים, בנאום מתריס

מול כל בני הנוער שנכחו במפגש.

בצ'ט אישי היא סיפרה לי שהפוסט הצליח לזעזע את הקהל, להוריד את המסכות והבושה

ובעצם תרם רבות לאותו מפגש, וגרם לפרצי צחוק בלתי נשלטים.

התרגשתי באמת, כאן הבנתי שהצלחתי לגעת באנשים, שהכתיבה שלי עשתה משהו

ואף אולי תרמה. מכאן והלאה הבנתי את כוח הכתיבה וכוחו של הבלוג.

רוב הקוראים חוץ מבודדים בתחילת הבלוג לא יודעים

והיום אני די מתבייש לכתוב את זה, אבל גם זה חלק מהעבר של הבלוג

מה לעשות, שנת 2004, ואני עדיין קצת ילדותי, ולא ממש מתייחס ברצינות

לכתיבה, עדיין לא ממש מגובש, ורק רוצה שיבואו כמה שיותר אנשים לקרוא

אז עלתה במוחי מחשבה סוטה, והחלטתי לפרסם כאן בבלוג הזה תמונת עירום שלי

(בלי פנים).

הקאטץ' היה שבאיזור "המסויים" והמעניין שמתי טישטוש בפוטושופ.

התנאי להורדת הטישטוש היה שעד 12 בלילה יהיו לפוסט 50 תגובות.

הקוראים הגיבו, וזייפו כינויים, ולקראת 10 בלילה הגיעו ל-50 תגובות.

גופי העירום נחשף בפני קוראי הבלוג, וגם איבר מיני הצנוע :)

אם תחפשו, לא תמצאו את הפוסט המדובר, הוא נמחק ע"י מזמן, ברגע של בגרות.

מי שראה, ראה.

אני בכל אופן מעדיף לשכוח את הפוסט הזה, והוא נמצא אצלי עמוק בארכיון...

2003 היתה השנה הטובה בחיי, לא חשבתי שמאז החיים שלי רק ידרדרו

אותה שנה בעצם היא השנה האחרונה שבה הרגשתי "אני"

מאז ועד היום לא חזרתי להיות מי שהכרתי מהמון בחינות

ועד היום אני מתמודד עם המון בעיות אישיות.

הבלוג הזה היה בשבילי מקום מפלט, וימשיך להיות כזה

אבל עם זאת, במשך השנים הבלוג הזה הפך להיות יותר מזה

הוא הפך להיות הספר של החיים שלי, תמצית של 5 שנים

אוצר שלא הרבה אנשים זוכים בו.

היכולת לדפדף אחורה חודש אחרי חודש, לבדוק את חיי

מנקודת מבטי היום - 5 שנים אחורה.

להבין איך הייתי ומי הייתי, מה חשבתי שכתבתי פוסט כזה או אחר

וזאת זכות גדולה.

אני לא רואה את עצמי בתור כותב מוכשר, באמת שלא, ואני לא מנסה להצטנע.

יש מוכשרים ממני בעשרות דרגות, ושוב - הנסיך הקטן הוא אחד מהם.

כן, אני מסוגל לכתוב בצורה מרגשת, אולי אפילו גרמתי לכמה קוראים להזיל דמעה פה ושם.

הרבה קוראים תמיד כותבים לי כמה יפה אני כותב וכמה מרגשת אותם הכתיבה שלי

אבל אני קורא בבלוגים אחרים ומבין שאני רק מתחיל ללמוד איך לכתוב

קיימים כאן אנשים כל כך מוכשרים עד שאני לפעמים לא מבין איך הם לא פורצים

לעולם הגדול ותורמים את כשרונם להנאת כולם.

העיסוק בעבר היה החלק המרכזי בבלוג הזה מאז ומעולם

הסיבה לכך כפי שהוסברה הרבה פעמים היא חוסר ההשלמה שלי עם העבר

חוסר היכולת שלי להשלים עם דברים שעשיתי בדרך

בעצם, תחושה קשה של חוסר מיצוי העבר מלווה אותי

אני מרגיש שלא הייתי שם באמת, שלא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות

שפיספסתי זמן, חוויות, נעורים.

ועל כך, העבר תמיד ירדוף אותי ויעסיק אותי עד אין קץ

ויתרום הרבה מילים לבלוג הזה.

אני רוצה להמשיך ולסכם, אבל הפוסט הזה הופך להיות ארוך יותר ויותר

ואף אחד לא נהנה לקרוא פוסטים כל כך ארוכים :) גם לא אני.

בנימה זו אסיים

וכמעט כמו בכל פוסט, החל מהראשון ועד הפוסט הזה במשך ה-5 שנים האחרונות

אאחל לכל הקוראים שלי לילה טוב !

שלכם,

אלירן