פרק 14- עונה שנייה
התנתקנו מהנשיקה והוא חיבק אותי
"אל תעזבי אותי יותר...בחיים"
"בחיים" הבטחתי.
רעדתי מקור
יצאנו מהים והוא חיבק אותי בתקווה לחמם אותי
"רגע..הנעליים שלי" הרמתי את הנעליים והגרביים
"מאיפה צץ לך הרעיון לקפוץ לים...תחילת החורף עכשיו"
"נהגתי לעשות את זה המון...זה...עזר לי אפשר לומר" אמרתי
"טוב...עוד 4 ימים אנחנו טסים שוב...את באה אלי וניסע לפייר" הוא אמר
"אין בעיה" אמרתי
נסעתי הביתה התקלחתי והלכתי לישון.
זו הייתה הפעם הראשונה מזה המון זמן...שאני ישנה בשלווה.
שאני לא מרגישה מועקה כל כך גדולה בלב.
שאני מרגישה...
טוב
(ומעכשיו עניינים הולכים להסתדר)
הלכתי לישון וקמתי בתחושה כל כך טובה.
ישר הלכתי למירי.
היא פתחה את הדלת המומה
"את נראית...נהדר" היא אמרה
"תודה" חייכתי
"ואו...זכיתי לראות חיוך שלך" היא אמרה
"את ממש מגזימה" אמרתי לה
"וממתי התחלת שוב להתאפר?שיר אולי תסבירי לי אחת ולתמיד מה הולך פה" היא הייתה ממש מבולבלת
"אני וסבסטיאן חזרנו" אמרתי בחיוך ענקי
"מה..אני..את...ואו!!!" היא חיבקה אותי
"אני יודעת" אמרתי
"עכשיו אני מבינה למה את ככה" היא אמרה
"אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.." אמרתי
"לכי...תצאי..תשתוללי, תעשי מה שבא לך, את לא אמורה להיות אצלי" היא אמרה
"כן..את רוצה לבוא איתי להשתולל??" הצעתי לה
"מה פתאום..!אני לא יכולה עכשיו..יאלה לכי כבר, תעשי חיים" היא אמרה
"תודה מירי" חיבקתי אותה ונסעתי
להפתעתי הגעתי לדיויד.
דפקתי בדלת הדירה שלו
"ואו" הוא פתח את הדלת
חייכתי וקפצתי עליו בחיבוק
"ואו, ואו, ואו!"
"רק רציתי לומר שהתגעגעתי אליך" אמרתי לו
"שיר...את..ו...אוקי, אוקי, בואי נשב ותסבירי לי" הוא אמר
הסברתי לו הכל
"ואו...זה..זה נהדר" הוא אמר
"אני יודעת!" שמחתי "תגיד אתה חושב שבמקום להביא את ארן אני יוכל להביא את מירי?" שאלתי
"אני חושב שסבסטיאן יותר ירצה אותך לעצמו" הוא אמר
"וואלה...אתה צודק, טוב, בכל מקרה, אני זזה לאחי"
אחי פתח את הדלת והיה גם המום.
הספקתי לעדכן גם את ארן.
והוקל לו שלא היינו צריכים להעמיד פנים.
פייר צ'אק וג'ף יתעדכנו כבר מתישהו.
נסעתי לגבעת אולגה
המקום נשאר שקט כמו הפעם הקודמת שהייתי כאן, רק שבפעם הקודמת. הייתי כאן כי כאב לי.
ועכשיו אני פה..כי כבר לא כואב.
לא כואב יותר...כמה זמן שלא הרגשתי ככה.
זו הקלה ענקית.
נשכבתי על הדשא ועצמתי עיניים
ואז התקשרו אליי
התעלמתי מהצלצול והמשכתי לשכב על הדשא
אחרי רבע שעה שלחו לי הודעה
"איפה נעלמת?" מסבסטיאן
"כבר מתגעגע אליי?" שלחתי
"כן!" הוא שלח חזרה
"אנחנו מתראים עוד 3 ימים" אמרתי
"זה המון" הוא שלח
"לא זה לא"
"אחרי שנתיים זה כן!" הוא שלח ומיד אחרי זה הגיעה עוד הודעה
"אולי תבואי אליי מחר?אם את בכלל זוכרת את הדרך"
"אני יבוא בצהריים" שלחתי.
למחרת בשעה 1 החניתי מול ביתו של סבסטיאן
נעצרתי בשער, רק נגיעה קטנה בשער גרמה לזיכרונות כואבים מאז שעזבתי לעלות. כאילו נכנסתי לסיוט.
פתחתי את השער...עברתי את החצר, סבסטיאן פתח את הדלת בחיוך
"כנסי"
נכנסתי.
הכל היה נראה כל כך שונה
ועם זאת, כל כך מוכר.
אני לא חושבת שמשהו השתנה בבית.
זו אני שהשתנתה
"מה?" שאלתי כשהבחנתי שהוא עדין בוחן אותי
"אני מסתכל עליך" הוא אמר
"שמתי לב..יש סיבה לכך?" שאלתי.
הוא לא ענה
אלא נישק אותי.
הנשיקה שלו אמרה הכל. כמה טוב לשוב להיות איתו, להתנשק איתו ולהרגיש אותו מחבק אותי.
"יש לך מושג כמה זמן אני מחכה ומדמיין את הרגע הזה?" הוא שאל
"בערך אותו הזמן שאני" החזרתי
ישבנו כמו בימים הטובים של פעם.
רואים טלוויזיה צמודים בספה
ומחובקים.
הגיע הזמן ללכת
כל הזמן הייתה לי הרגשה משונה, משהו קורה פה. או לפחות קרה. משהו מוזר.
חסר כאן משהו...מה?
"שיר?" סבסטיאן קטע את רצף המחשבות שלי
"הא?"
"אני מזכיר לך שאנחנו טסים עוד יומיים...תבואי אליי ומשם נלך לפייר.." הוא אמר
"תגיד סיפרת לו בכלל על מה שקרה?" שאלתי
"לא יצא לי...את סיפרת למישהו?" הוא שאל
"אמ...טוב, הייתי חייבת."
"חחחח למי?" הוא צחק
"למירי...וארן...ודיויד...ואחי"
"עוד מישהו אולי?" הוא שאל
"בינתיים לא...אבל זה רק כי לא יכולתי להתאפק" אמרתי
"חחח אין לי בעיה בכלל...יאלה אני ילווה אותך לשער"
"ביי" הוא אמר וחיבק אותי כשהיינו ליד השער
"רגע..."
עכשיו שמתי לב מה היה חסר
"איפה מיילי??" שאלתי
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני כל כך מצטערת אבל היום אני לא יספיק לעדכן את הקבועים!
מצטערתתתתתתת.....!!!!!
אני חייבת ללכת להתראות קוראים חביבים!
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
