| 7/2007
חוק "חינוך" חובה, ובכלל, חינוך.
חוק חינוך חובה עד יב' עבר.
האמת שאני יצאתי בדיוק על הגבול.
כשאני אסיים יא' החוק יחול גם על יא', וכשאני אסיים את יב'.. ["אסיים" לפחות בגיל], אז החוק יחול במלואו.
אבל איכשהו, למרות שאני כן הצלחתי לחמוק בקושי מהחוק, כשקראתי על זה בבוקר בעיתון עבר לי רעד קל בכל הגוף.
לפני שאני אתחיל לפרט את דעתי בנוגע לזה, אני אזכיר שעל ערכים אי אפשר להתווכח.
ואני כותבת את הפוסט הזה מההכרה המלאה שכל בני האדם, בלי קשר לגיל שלהם, צריכים להחליט איך יראו החיים שלהם.
אם אתם לא מסכימים עם זה, אין לכם מה לחפש פה. כי באמת, ספק אם אני אשכנע אתכם במשהו.
אז עכשיו כשכולנו מסכימים.
אני שונאת את בצפר עוד מהיום הראשון שנכנסתי אליו.
מוזר לחשוב על ילדה בכיתה א' ששונאת ללכת לבצפר, הרי בסך הכל שיחקנו בבובות וקצת למדנו מספרים.
אבל כן, מה שהזכרון שלי לא מספר, אמא מספרת.
מאז ומתמיד הייתי נלחמת כל בוקר, שנאתי כל שיעור וכל מורה, כל דקה שם נראתה כנצח, וכל יום של חופש עבר בחלקיק שניה.
למזלי, איכשהו הצלחתי לא לתת לכל הדברים האלה להפריע לאהבה שלי ללמידה. לא נתתי לאף אחד לשכנע אותי שחשיבה זה לא בסדר, שרק שינון זה חשוב, וגם זה כשמכריחים אותך, לא נתתי להם לשכנע אותי שספרים זה דבר משעמם ויבש, ושאם אני לא אוכל לענות על שאלה אמריקאית על הספר, כנראה שלא קראתי אותו כמו שצריך, ובעיקר לא נתתי להם לגרום לי להאמין שהנושאים הנלמדים בבצפר הם באמת כלכך משעממים ומיותרים.
במקרה הזה, אני באמת ברת מזל. וזה מקרה די נדיר.
כשסיימתי את כיתה ח', לפני שנתיים, היו לי חברים שסיימו את כיתה יא' והיו צריכים לקרוא את "המאהב". הם כולם נורא סבלו מהקריאה, קיללו כל אות ובעיקר ניסו להעביר את זמן הקריאה במחשבות אחרות. אני מיד לקחתי לידי את הספר, וקראתי. ידעתי שאם גם אני אצטרך, בעוד שלוש שנים, לקרוא את הספר הזה במסגרת שיעורי ספרות המשמימים, אז מערכת החינוך תוכל לגנוב לי עוד ספר אחד, ולקחת ממני את ההנאה שבספרים. אני ידעתי שאני לא אתן להם את זה. אז קראתי, ונהנתי.
השנה קרה לי דבר דומה, הפעם במזל. סיימתי את שנתי האחרונה במערכת החינוך הרגילה, כל חבריי ימשיכו לכיתה יא' בבצפר שאנחנו מקללים כבר 4 שנים, ואילו אני אנסה את מזלי בבצפר דמוקרטי. אז כמה שמחתי לא לקבל את הדף בסוף השנה שמצווה על כל התלמידים לקרוא בחופש הגדול את "אנה קארנינה", ספר שעדיין לא יצא לי לקרוא. אז כשחבריי בכו על 400 העמודים בגירסה המקוצרת, אני רק ביקשתי שמישהו ישאיל לי עותק כשהוא יסיים לקרוא.
אבל לא בכל התחומים יצאתי בזול. אומנם אני עדיין יכולה להנות מספרים, משפות, מהיסטוריה וגם מכל מיני סוגי מדעים, עד היום אני מקללת את המורה שנכנסה לכיתה בכיתה א' [או ב'] והתחילה ללמד אותי מתמטיקה.
הרומן שלי עם המתמטיקה היה סוער במיוחד, תמיד הייתי טובה בזה ותמיד שנאתי את זה. אף פעם לא השקעתי יותר מדי, בחטיבת ביניים המורה אפילו ניסתה לבוא לקראתי ונתנה לי לעשות חצי מהשיעורי בית כדי לקבל את מלוא הנקודות בתעודה, אבל תמיד הייתה לי סלידה מזה.
אני זוכרת שנה שעברה, שקיבלתי את ה60 הראשון שלי במתמטיקה, אז זה נראה לי ממש מעט, וחשבתי לעצמי "גם שונאת את זה וגם גרועה בזה? נורא ואיום". ואז יחסי השנאה-אהבה שלי עם המתמטיקה הפכו לשנאה נטו. הגעתי לכיתה י' [4 יחידות, אגב], התיישבתי בכיתת מתמטיקה, פתחתי את המחברת והתחלתי לצייר. במבחן הראשון קיבלתי 9 [מתוך 100, כן?], לקראת המבחן השני מישהו הצליח לשכנע אותי שזה משנה משהו, אז התיישבתי בלילה לפני, קראתי את הספר אלגברה והוצאתי 60. אחר כך נזכרתי שלא באמת אכפת לי, המבחנים הבאים כללו 20, 25, ואחרי זה, מסביבות מרץ אם אני לא טועה, אני גאה לומר שלא הייתי בעוד שיעור מתמטיקה אחד.
אני שונאת את מערכת החינוך על זה. אולי אני עוד אצליח להרוויח את זה בחזרה, אבל מה שבטוח זה שידרש ריחוק מוארך עד שאני אוכל להסתכל על מספרים שוב בלי לקבל בחילה.
למה בעצם אני מספרת את כל זה?
ובכן, מלבד ההזדמנות הטובה לספר את סיפורי המרגש, אני רוצה לומר משהו על רצון.
אתם לא מבינים כמה פעמים שמעתי ש"יש לי פוטנציאל". וש"אם אני רק אתאמץ קצת", ועוד אלפי משפטים שכולם נועדו לגרום לי להשקיע ולהצליח במשהו שמעולם לא הבעתי בו שום התעניינות.
אי אפשר להכריח ילדים ללמוד. אפשר להפחיד אותם ולאיים עליהם, אפשר לצעוק עליהם ולגרום להם להרגיש הכי קטנים בעולם, אפשר לגרום להם לשנן המוני דברים, המוח האנושי הוא דבר נפלא, אפשר לגרום להם להכין כמות בלתי נתפסת של שיעורי בית, אבל אי אפשר להכריח אותם ללמוד.
למידה זה תהליך טבעי של אדם, זה לא משהו שצריך לכפות עליו.
למידה זה כשמשהו מעניין אותך, או שאתה מרגיש שאתה צריך לדעת, ואז אתה מוצא דרך ללמוד אותו. כל עוד אף אחד לא יעמוד בדרכך, ואפילו אגדיל ואומר, אם כל מערכת החינוך המפוארת הזאת שלנו הייתה מתגייסת לעזרתך, בחיי שהיית מצליח.
אף אחד לא מלמד תינוקות לדבר. אף אחד לא מלמד אותם ללכת. למרות שעם איך שהעולם הזה מתקדם, אני יכולה לראות איך עוד כמה שנים יפתחו בתי הספר הראשונים לפעוטות, שיכריחו אותם ללמוד ללכת, רק שחס וחלילה, ההורים שלהם לא יצטרכו לסמוך עליהם.
ואני מצטערת לומר לכם, אבל היצר ההישרדותי הזה לא עובר בגיל 3. כשילד קטן רואה ספר עם תמונות יפות, והוא רוצה לדעת גם מה כתוב, אז הוא ילמד לקרוא! כן! לא צריך מורה שתכריח אותו להקריא בקול רם עשרות פעמים "דנה קמה דנה נמה", ולא צריך לגרום לו להעתיק כל אות על דף שלם במחברת, במדויק על הקווים. אם הוא ירגיש שהוא צריך את זה, הוא ילמד. הוא יבקש עזרה אולי, כי צריך להתחיל ממשהו, אבל כל עוד לא תחביאו ממנו ספרים ותאסרו עליו לנסות, הוא יצליח. יכול להיות ש, חס וחלילה, הוא לא ידע לקרוא בגיל 6. יכול להיות שזה יהיה בגיל 7, ואפילו, השם ישמור, בגיל 8.
מישהו פה אי פעם הלך לבצפר שבו לומדים איך לעשות כביסה? מישהו אי פעם הושיב אותכם והכריח אותכם ללמד איך להשתמש בטלפון הסלולארי? מישהו כאן אי פעם חטף צעקות כי הוא לא הכין את שיעורי הבית שלו בנושא נסיעה בתחבורה ציבורית?
סביר להניח שלא. ועדיין, כולנו למדנו איך עושים את זה. אם היינו צריכים, כמובן. אם יש פה אנשים שמישהו אחר עושה להם את הכביסה, או שלא משתמשים בטלפון סלולארי או בתחבורה ציבורית, סביר להניח שהם לא יודעים איך. אבל ברגע שהם יצטרכו, הם ילמדו.
היופי שבטבע האדם.
[אפלטון-"החינוך היעיל ביותר הוא לתת לילד לשחק בדברים נפלאים."]
אז מה בעצם הבעיה פה?
הבעיה היא שאף אחד לא סומך על ילדים. או בני נוער.
באופן כללי קטינים הם אחת האוכלוסיות המדוכאות ביותר בעולם, וזה חוצה יבשות, תרבויות, גזעים ומינים.
בתור מבוגרים לא מרגישים את זה. גם בתור בני נוער לעיתים קרובות. רק רואים את כל ה"יתרונות". אין לנו דאגות, אין לנו אחריות, כל ה"אחריות" שכן מניחים על כתפינו [לעשות שיעורי בית וללמוד למבחנים] היא גם ככה מזוייפת, אנחנו יכולים לצאת בקלות יחסית מהרבה דברים, ההורים מפרנסים אותנו, ביחד עם המורים הם דואגים שלא נצא מהמסגרת החשובה כלכך, ובעיקר מועילים בטובם לעשות למעננו את כל ההחלטות, במקום לתת למוחותינו העדינים להתמודד, שמא יקרסו.
אני פשוט מתה לדעת איך היו מגיבים כל אותם הורים אם עכשיו שני אנשים מגודלים היו מסירים מעליהם כל אחריות, דואגים לתת להם כסף מתי שהם רואים לנכון, מעירים אותם כל בוקר לעבודה ומצווים עליהם ללכת, אם הם רוצים להחליף מקצוע.. אולי הם יחשבו על זה. בינתיים שישקיעו במה שהם עושים. הם יכריחו את ההורים ללכת ולהשלים את התואר הזה שהם זנחו לפני שנים רבות, וגם יעמדו מאחוריהם ויוודאו שהם עושים את כל שיעורי הבית. הם ידאגו שההורים לא יצאו עד מאוחר באמצע שבוע, כי מחר יש עבודה, ואם הם יעיזו לחזור אחרי 12 בערב שכזה, אז הם יצעקו עליהם קצת ויענישו אותם, אבל רק כדי שילמדו להבא. זה הכל לטובתם.
אני בטוחה שכל הורה היה חותם בשמחה על סידור שכזה. זה נשמע מאוד מפתה.
אבל, היי, אלה בני נוער ואלה מבוגרים! יש לעשות את ההבחנה! הרי בני נוער וילדים הם עוד.. לא ממש בני אדם מלאים, נכון? הם רק הכנה. הם נורא חכמים ויצירתיים ומלאי חיים, אבל לתת להם כזאת אחריות? אל תהיו משוגעים. הם יהרסו את כל החיים המושלמים שתיכננו בשבילם. ואפילו אם עכשיו הם קצת יכעסו, הם יודו לנו אחרכך.
אני לא יודעת מתי האחרכך הזה יגיע, אבל אני לא מכירה הרבה אנשים שמודים להורים שלהם על שהכריחו אותם לעשות כל מיני דברים. אולי חוץ מלתקוע את האצבע בחשמל.
אני בעצמי הייתי ילדה שלא שמעה הרבה "לא". אף פעם לא הייתי צריכה לשאול את ההורים שלי אם אני יכולה להזמין חברה הבייתה, הם תמיד סמכו עלי שאני אדע מתי זה מתאים ומתי לא. אף פעם לא הייתי צריכה לחזור הבייתה בשעה מסויימת, הם תמיד סמכו עלי שאני לא עושה שטויות. אחד הדברים הבולטים שכן הכריחו אותי בו היה בצפר. והפלא ופלא, ברגע שגיליתי שאני באמת יכולה לקחת את האחריות לידיים שלי, עזבתי אותו. היה לי מזל, יותר מלרוב האנשים, ובמקום להחליט שאני כנראה טיפשה גמורה, אני הבנתי שהמסגרת היא הטיפשית, והלכתי למצוא לי מקום יותר טוב.
אבל הורים לא סומכים על הילדים שלהם. יש לי חברים שיש להם קוד בבית לתוכניות שמוגדרות כמוגבלות לגיל 18. כמה זה מעוות? אני חושבת שלהסביר למה אדם בן 16 יכול להחליט לבד מה הוא רואה ומה לא, אפילו ילדים קטנים. תנו להם קצת קרדיט. הם יראו משהו שלא מתאים להם? הם יעבירו. אם הם ירצו לראות את זה-הם ימצאו דרך. אולי במקום לנסות לעצום להם את העיניים תלמדו אותם איך להתסכל? גם על דברים שלא כלכך נעים לדבר עליהם, על אלימות ועל סקס. תפסיקו לפחד כבר.
מבוגרים נוטים לשכוח כמה מתסכל זה להיות ילד. בעיקר בבצפר.
כל המטרה של בצפר זה להכשיר אותנו למשהו שלא אמרנו שאנחנו רוצים, בדרכים שאנחנו לא רוצים, ובלי שאף אחד יסביר לנו למה לעזאזל זה טוב.
מלמדים אותנו כלכך טוב איך לכבות את עצמינו, איך לא להתפתות לסקרנות, לרצון, לשמחה ולאהבה. מלמדים אותנו איך לקבל את כל מה שאומרים לנו בלי שאלות. מלמדים אותנו שאנחנו באמת לא יודעים מה טוב בשבילנו.
וכמה שזה מקטין.. וכמה שזה מפחיד. וכמה שזה מאיים וכמה שזה מסרס.
ילדים בכיתה ב' כבר מחולקים לפי רמות. חלק א', חלק ב' וחלק ג'. כמה קשה זה לשמוע כבר בכיתה ב' שאתה לא חכם.
וככה המערכת שומרת בתוכה תלמידים. אם אתה תלמיד מצטיין, אז מי לא נהנה מכל הטפיחות על השכם? ואם אתה תלמיד מתקשה? אז אתה מאמין שאם אפילו בבית ספר אתה לא מצליח, איך תצליח בלעדיו?
ומפחיד כמה שזה משפיע על אנשים. מפחיד אותי לראות אנשים בני 16, עם דעות, תחומי עניין, רצונות ואמונות, מתפרקים בגלל שהם טעו בכמה שאלות באיזה מבחן. אנשים באמת מאמינים שזה אומר אם הם חכמים או לא ואם הם מסוגלים או לא.
לפני כמה זמן, באמצע השנה בערך, המחנכת שלי הזמינה את אמא שלי לשיחה, ויחד ישבנו ואני ניסיתי להסביר לה את כל מה שכתבתי פה למעלה, בכמה משפטים, תחת הכותרת "למה אני נכשלת בכל המקצועות למרות שיש לי 'פוטנציאל'". אני דיברתי, ואחרי שסיימתי אותה מחנכת פנתה אל אמא שלי ואמרה בחיוך "זה פשוט קלאסי גיל הנעורים". ואמא שלי חייכה אליה בחזרה. אני לא יכולה אפילו להביע כמה נפגעתי מזה. מילא מהמחנכת האקראית הזו שחילופי הדברים האלה היו ההכרות הכי מעמיקה שלה איתי, אבל אמא שלי? האישה שנמצאת לידי כבר 16 שנה? מדהים איך אפשר לבטל קיום של בנאדם במשפט אחד. האמירה הזאת, שבעצם אומרת שכל המחשבות הרבות שלי בנושא, כל ההחלטות וכל האמונות שלי, הן בעצם לא כי אני אדם שלם עם דעות ומחשבות, אלא פשוט כי "ככה זה בגיל הזה". מעניין מה אותה מחנכת הייתה אומרת אם הייתי מגיבה לדבריה ב"זה קלאסי מורה לתנ"ך", או "זה קלאסי גרושה" ו "זה קלאסי בת 34" [או בת כמה שלא תהיה]. יש שיאמרו שנעלבתי כי אני חושבת שזה נכון. כי משהו בתוכי יודע שזה באמת גיל הנעורים הכה מטופש, ושיום אחד אני אתפכח ואראה את האור. אבל אני לא חושבת את זה. זו פשוט נקודה כלכך רגישה אצל ילדים ובני נוער. הנקודה הזאת של "עדיין לא בני אדם".
קשה מאוד לחיות, להרגיש, להאמין ולחשוב כשכל העולם מנסה לומר לך שאתה עדיין לא. עדיין לא בנאדם, עדיין לא אמיתי, עדיין לא מבין.
יאנוש קורצ'ק אמר "ילדים - הם האנשים לעתיד לבוא. כלומר, הם עתידים להיות, ועתה כביכול אינם קיימים. והרי אנו קיימים ועומדים: חיים, מרגישים, סובלים."
ולא יכולתי להגיד את זה יותר טוב. הפגיעה שבצפר עושה בזכות הקיום של התלמידים היא בלתי נתפסת. גורמים לנו להאמין שאין לנו אחריות על חיינו, שכרגע האנשים הגדולים והחכמים יחליטו בשבילנו, ויום אחד, כשנגדל, נוכל להודות לכל האנשים הגדולים האלה שהחליטו בשבילנו, ואז נתחיל לחיות.
אבל אני מצטערת, החיים שלי התחילו ברגע שנולדתי, ולא בגיל 18. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהאחריות לחיי לא שייכת לי, ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהוא יודע יותר טוב ממני מה אני צריכה. כי אין אדם בעולם, לא שרת החינוך ולא המחנכת שלי ולא המורה שלי ללשון ולא אמא ואבא שלי. אף אחד מהם לא מכיר אותי יותר טוב ממני. והדבר נכון גם לכל שאר בני האדם. גם לאלו מהם שמתחת לגיל 18.
אז תפסיקו לנסות לגרום לי לחכות.
[יאנוש קורצ'ק-"שנות הילדות שלנו הן שנות החיים באמת. על שום מה ולמה אומרים לנו לחכות?"]
את העוול שנעשה לילדים אי אפשר לתקן בעזרת מורים טובים יותר, בעזרת כיתות קטנות יותר, בעזרת מבחנים הוגנים יותר ובטח שלא בעזרת הארכה של החוסר אמון הזה בעוד שנתיים.
יש רק דרך אחת, והיא להעביר את המושכות לידיים שלהם. לתת גם לילדים אחריות על החיים שלהם, ולצאת מהאמונה היהירה שמבוגרים יודעים הכי טוב מכולם, כי, בינינו, זה קצת ילדותי.
להפסיק להתייחס לילדים כאל מין אפרוחים שעדיין בתוך הביצה, ולתת להם קצת יותר קרדיט, הורים כל היום מדברים על כמה שהם אוהבים את הילדים שלהם וכמה שהם חכמים וכמה שהם מאמינים בהם. זה לא חוכמה להאמין במישהו כשאתה אומר לו כל הזמן מה לעשות.
שרה לורנס ניסחה את זה יותר טוב משאי פעם אוכל-"חופש הוא לא שאלה של גודל הכלוב, אלא של מי מחזיק במפתח".
אז פשוט תפסיקו לנסות לדחוף מהכיוונים הלא נכונים.
-
מקווה שהעלתי כמה מחשבות בראשכם. כתבתי את זה במשך כמעט שלוש שעות. אני מקווה שמישהו יטרח לקרוא את זה, ובאמת ניסיתי לקצר. יש לי עוד המון דברים להגיד, אבל אני מניחה שאשמור אותם להזדמנות אחרת.
ותרגישו חופשי להתווכח איתי, זה מחדד את הדעות.
| |
| כינוי:
cookie dough.
בת: 21
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
