| 8/2007
הייתי נורא רוצה
לכתוב עכשיו פוסט פוליטי וחתרני, בהשפעת המחנה, ועוד נפלתי על נושא חם ממש טוב, ומה קרה שמישהי כמוני תוותר על הזדמנות לדבר על הצבא קצת, ומה, לריב קצת עם עוברי אורח, אבל אני פשוט לא מצליחה לחשוב על זה עכשיו.
רק כדי להיות ברורים, המחנה היה כיף רציני, מרתק ומעשיר, עם הרבה אנשים מגניבים וחביתת טופו.
אבל אחרי היום זה קצת נח במאחורי המוח שלי, ודברים יותר נוצצים תפסו את הכיסאות הקדמיים.
יש פשוט רגעים כאלה, שהכל מסתדר. ושומדבר לא נראה מסובך ונורא סרט כזה. וכאילו מספיק לי להעיף מבט באיך שהראש שלו מונח לי על הברך וזה מספיק בשבילי. וכאילו כל השירים של העולם וכל החיוכים וכל המשפטים והכל פשוט מתנקז לרגע פשוט אחד, שאפילו שרעיונית הוא לא מושלם, במציאות עצמה הוא די כן, בפיזית לפחות.
אבל זה כנראה לא מספיק, כפי שדנתי עם עמית, כי מחשבות והמציאות בתפיסה שלנו משנה גם את המציאות הפיזית, וככה, למרות שעוברים ושבים ברחוב יכלו להניח שהרגע הזה הוא מושלם מבחינתנו, אנחנו [אני, לפחות] יודעת שזה לא, וזה מספיק כדי להרוס רגע עם פוטנציאל לשלמות.
ובגלל זה בעצם אני חושבת שמעולם לא חוויתי רגע מושלם, שזה חיובי אם אתה אנג'ל, אבל אני לא, אז זה לא.
אבל זה לא הזמן למחשבות עמוקות שכאלה.
בכל מקרה, בעולם הזה רק דבר אחד משנה.
אנחנו יכולים לקשט את זה, להוסיף הגבלות ואלמנטים דרמטים, אבל בסופו של דבר it all comes down to this.
מה שבנאדם רוצה ומה שהוא לא.
אני מאמינה גדולה ברצון. זתומרת, אני לא רואה הגבלות למה שאני רוצה לעשות. אני רציני חושבת שאני יכולה לעשות הכל.
מלבד הדברים הקטנים האלה, שבהם לא רק הרצון שלי משחק.
זה כבר מסובך יותר.
וזו אותה בעיה, מאז ומתמיד ולנצח.
ובגלל זה אלו אותם שירים שמדברים לכולנו, ואותן מחשבות שרצות לנו בראש.
אז מה עושים עם זה בעצם.
בינתיים אני בחשיבה של hold, ופשוט להתקע.
זה מפחיד, אבל אני לא רואה דרך אחרת.
כאילו לא משנה מה אני אעשה, זה מה שיקרה בסוף.
אז למה להלחם בזה?
אני רק אמצה את כל הכיף שאפשר להשיג מזה לפני שזה הופך לכאב.
ואז אני אכאב, ואמצה את כל האמנות שאפשר להשיג מזה לפני שזה הופך לתיסכול.
ואז אני אהיה מתוסכלת. ואבכה מלא ואבהה בתקרה.
אבל מה עוד יש בחיים האלה..
אבל הכל מסתדר בסוף, וזה מה שיפה.
ואם כל כוחות העולם יסתדרו כדי לגרום לזה לעבוד-מה טוב.
ואם לא.. לפחות אני אצא מנקודה חדשה.
אני תמיד תוהה אם עדיף לדבר על דברים או לא, האם להאמין שדברים מסויימים הם פשוט עוד שלב בדרך לאיזו מציאות כלשהיא.
בכל מקרה, אני מוטרדת קצת לאחרונה. וזה לא מתאים לי כלכך. אני חושבת שאני די צריכה תמיכה. עם ההוא ועם הבצפר וכל זה.
אני פשוט מתגעגעת לימים שהיו מקשיבים לי עם קצת עניין בעיניים, ולא כמו עכשיו, שאני מנסה לספר כמה שפחות דברים וכמה שיותר לתמצת אותם למעט, שלא יאבדו ריכוז ועניין בדרך וישאירו אותי לבדי עם זה.
זה לא בריא כלכך.
בכל מקרה, פשוט תחושה שיהיה בסדר.
| |
| כינוי:
cookie dough.
בת: 20
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
