פול גז בניוטרל. |
| 8/2007
כשאהיה גדולה.
המחשבה על זה תמיד גורמת לי.. אי נוחות מסויימת.
בדיוק דיברתי על זה עם טל עכשיו, על כל החלומות הגדולים שלנו ואיך אני אלמד בארה"ב והיא באיטליה ואיך לכל אחד מהחברים יש איזה משהו שהוא רוצה ללמוד באיזו מדינה.
ואני פשוט כלכך מפחדת שאנחנו נחכה ונחכה ובסוף כולנו נפגש בשיעורי מנהל עסקים במכללת נתניה או משהו כזה.
כי התרגלנו נורא להתגלגל, הכל נורא מוכתב מראש ואנחנו בכלל לא צריכים לעשות שום בחירה, רוב האנשים הולכים לבצפר, ואז הולכים לצבא, ופתאום הם צריכים להחליט בשביל עצמם. ובסוף הרוב עושים את המסלול הרגיל והולכים ללמוד משהו שהם יוכלו להרוויח ממנו כסף במקום הכי נוח שהם יכולים למצוא.
אני יכולה לקוות שזה לא יהיה ככה בשבילי, כי הרי למרות ש10 שנים [בעצם טיפה פחות. 9 וחצי] נתתי לזה לפעול גם עלי, בסוף כן לקחתי את עצמי בידיים.
עד לפני חודש בערך, ידעתי שאני אלך לדמוקרטי, אבל לא ידעתי אם אני אעשה בגרויות או בכלל אם אני אעשה משהו מעבר ל-להכנס לשיעורים שמעניינים אותי [שזה דבר בפני עצמו, אבל לא מתאים ל"כשאהיה גדולה"], וכשניסיתי לראות שנתיים קדימה, לא היה לי מושג בכלל על מה להסתכל.
אבל פתאום ככה זה נפל עלי, וסוג של חלום רחוק התחיל קצת.. להתקרב אלי.
אז אין לי מושג איך אני עומדת to pull it off, אבל כשנגיע לגשר נעבור אותו, והרי הבעיה הרצינית בחיים היא לדעת מה אתה רוצה, להשיג את זה.. זה כבר קל.
בכל מקרה, לסיים את השנתיים הקרובות בצורה הכי טובה שאפשר, אולי אפילו לעשות כמה דברים מועילים.
ואז.. הו. העולם כמרבד לרגליי.
לא להתגייס וללכת ללמוד בבולדר, קולורדו.
אולי אני אעשה שירות לאומי קודם, זה תלוי בהרבה מאוד דברים וכבר נראה.
ושם אני אלמד.. חינוך או אמנות או קולנוע או תקשורת או פילוסופיה או לימודי נשים ומגדר או מדעי המדינה.
סביר להניח שבסוף זה יהיה חינוך.
ואז אולי אני אלמד קצת בארץ, במסלול לחינוך דמוקרטי של סמינר הקיבוצים.
ואז..?
אני בטח לא אמצא את עצמי בשומקום, אז אני אאלץ להביא את המהפכה.
הו, וול.
[והכל יהיה כלכך בסדר.]
| |
| כינוי:
cookie dough.
בת: 20
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
