חלקים של אותו שלם.

תמיד כשאני נכנסת למבוך הזה שנקרא אהבה, הדבר הראשון שעולה לי בראש זה הזמניות שלה.

איך שלא תסתכל על זה, אהבה זה עניין זמני ומכיוון שקשה לי עם העובדה הזאת,

אני רוב הזמן נמנעת.

הדבר הכי נורא שיכול לקרות באהבה, הוא לראות אותה מתהפכת, מתעוותת והופכת

למשהו שכבר קשה לזהות.

פעם אמרו לי שאהבה זה עניין של ארבע - חמש שנים, ואחר כך היא הופכת בהגדרתה לחברות אמיצה.

כן, ככה הם אמרו, חברות אמיצה.

בקטע הזה אני נכשלת. כנראה שיש ציפיות גדולות בקשר לאהבה,

ואולי בגלל זה יש לי נטייה כל כך ברורה להתאכזב ממנה.

בדרך כלל, (בעקבות הארעיות של הנושא),

אני מגיעה לאהבה עם אנרגיה נפיצה. (באהבה ובמלחמה אמרו, אין חוקים ).

אני יורה את כל הארטילריה הכבדה שלי כבר במערכה הראשונה.

מתערבלת מתמסרת ונותנת את כל הנשמה, ואז אני די מרוקנת,

ולמערכה השנייה אני נכנסת בזחילה.

באופן טיבעי, אחרי שאני נותנת את כל מה שיש לי, לא נשאר לי כל כך הרבה לעצמי

ומהנקודה הזו ועד לשיא (הבלתי מספק), אני בדרך כלל עסוקה בציפייה דרוכה לשחרור.

וכך אני מוצאת את עצמי שוב ושוב,

נמלטת מאותו המקום אליו רצתי בזרועות פתוחות.

מיטב המוחות ניסו לאבחן, לאמוד ולשנות את הדפוס הזה, אבל עד לרגע זה, ללא הצלחה.

יש אנשים שלא בנויים לזוגיות, אני לא יודעת אם אני אחת מהם,

אבל אני אשתמש בקלישאה כמקלט

ואומר שעדיין לא מצאתי את הבחור הנכון.