הולכת והולכת, כל הדרך התלולה מהקניון עד הבית, וחושבת וחושבת, שעוד רגע או שניים מתחיל שבוע חדש. מפחיד לי, מוזר לי, אבל גם קצת טוב לי. משהו בחיי הולך להשתנות, וטוב שכך, שאני נותנת לזה לקרות. יהיה קשה, אבל שווה את זה.
שיר חדש מתנגן בלב, קצבי יותר, שמח יותר, רגוע יותר. אין לו עדיין מילים, רק כמה צלילים. דרך חדשה וצלחה, שלא איחלתי לעצמי סתם כך באמצע השירות, אבל אני אצא אליה בחיוך גדול. ושמישהו ינסה לעצור אותי. ואולי הגיע הזמן לצאת לעוד דרך חדשה, נטולת בנים חסרי אופי או רגישות, שדוגלים באחד בפה ואחד בלב. כאלה שמספרים עד כמה הם חפצים באיזה בחורה קופצנית ולבבית, שופעת שמחת חיים ואינטליגנציה רגשית. אבל בשורה התחתונה, את נמוכה מדיי בשבילם או סתם מדברת יותר מדיי. הם צריכים מישהי שרק תהיה יפה, ותשתוק. ותקשיב לכל זיוני השכל החינניים שלהם, ולא היא סתם חפרנית. מה חבל שאני לא כזאת, ואולי מזל. אני לא רוצה לצאת עם מישהו שכל כך אוהב את עצמו, עד כדי כך שלא נותר בלבו גם מקום בשביל לאהוב קצת אותי. ואני דווקא יודעת להקשיב, אבל יש לי ועוד איך מה להגיד, ומה לשאול. מילים הן הנשק הכי טוב של כתבים, אבל אולי גם של בנות דעתניות. בזמן האחרון יותר מדיי אנשים אומרים לי את זה.
יאללה, אני אתן לדיסק של נמרוד לב עוד סיבוב במערכת. מה כבר יקרה? אני אתעורר פתאום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
