אנשים מחפשים אהבה, ומוצאים סיבות טובות להיות לבד. זה מה ששר לי אתמול בלילה נמרוד לב. זה מרגיש לי כל כך נכון וכואב לפעמים. אני מדברת עם מישהו, מנסה להכיר אותו, אבל לא באמת נותנת לעצמי, כי אני כל העת מחפשת את הקאטץ', את המשהו הזה שדפוק אצלו. אם נדמה לי שתרתי אחר קווצה סוררת מהמשהו הזה, אני נאחזת בה בכל הכוח ולא רואה את שאר הדברים היפים. כאילו שאני בכל מחיר מוצאת סיבה טובה להיות לבד, ולא משנה כמה הבחור מיוחד. ולפעמים הוא באמת מיוחד. אני מצליחה להבחין בכך עוד לפני שאני נתפסת על הקאטץ', אבל זה עדיין משתלט עליי, גם אם השד לא נורא כל כך.
הבחוריקו מאתמול היה מתוק להחריד, כמו שוקולד שאחרי שתי קוביות כבר אי אפשר אבל עדיין משאיר טעם של עוד. הוא לא היה מפחיד כמו שהנחתי במוחי הפרנואידי, הוא לא היה מכוער וגם לא אדיוט. הוא פשוט היה חמוד. אבל מה? הוא כל כך שידר ביישנות, שזה הלחיץ והביך. זה גרם לי להיות קצת ביישנית בעצמי. מה שנקרא יחס גורר יחס.
בקושי היה לי אומץ להסתכל לו בעיניים, לא הצלחתי לדבר אתו בזרימה טבעית, ובמקום לשדר לו כמה שהוא טעמי מאמי, נראה שהברחתי אותו למחוזות דוריטוס חריף.
חבל.
ממש חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
