חורף, גשם מטפטף על העורף, וקר. ממש קר. קור כלבים. קפוא. אפילו יותר מהברד וניל ב-9.90 ברולדין. לא משנה איזה מעיל פרווה סינטטית אעטה על עצמי כעת, השיניים ימשיכו לשקשק במרץ. אני יודעת, תמוה, כולה 15 מעלות בסולם דני רופ, פלוס או מינוס, ובכל זאת, קר לי. כל כך. גשם ראשון של חורף ואני לבד. עוטה על עצמי שכבות על גבי שכבות של פחד, חוסר ביטחון, חוסר שלווה, חוסר אהבה עצמית, ומנסה להתחמם בהן, בשתי ידיים רועדות, ככה בשיא הפתטיות. זה כמו להתכסות בסוודר שיש בו המון חורים, אבל זה מה יש - זו קולקציית חורף 2005 שלי.
גם אני קניתי את הבגדים שלי באותן חנויות, באותו קניון, באותם מחירי סוף עונה מצחיקים, אבל הם לא באמת מצליחים לעשות את האדם שבי זוהר ומותגי יותר. בפנים אני קרועה, ויש המון חורים, פה ושם כמה טלאים, כמה תיקונים קלים בחוט ומחט שמקבלים בבקו"ם ביום הראשון על מדים. מזל שאי אפשר ללכת ערומים...
חזרתי עכשיו מתל אביבה היישר אל הכרמל הגשום. אני שומעת את הטיפות שנוחתות בשלום על מסלול הנחיתה בחלון שבחדרי. זה מרגיש לי כל כך אפרורי. לא רוצה עכשיו עוד ספר טוב על מישהו שמחפש את עצמו, ולא עוד טבלת שוקולד מנחם ומחצ'קן, וגם לא סרט רומנטי שיגרום לי להתמרמר ולהעלות קיטור של רכבת אפורה וחורקת משנת 1950,שרכבת ישראל לא ממהרת להוריד מהפסים מטעמים נוסטלגיים וכלכליים. בפתחו של חורף קר, אני רק רוצה שהגשם לא ימשיך לטפטף לי על העורף. אני רק רוצה שמישהו ילטף את עורפי בחמימות שתתפשט לכל חלקי הגוף, שתשטוף אותי בגשם של קרני שמש. מבול של רגשות. ושום מטרייה לא תוכל לעמוד בזה.
אני רוצה לזמזם בחורף הזה "שנינו יחד תחת מטרייה אחת", ולא רק מפני שהשיר מתנגן באוטובוס בבוקר, ונורא משעמם לי.
אני לא רוצה יותר להגיד לעצמי, שעצוב לי, ולא להבין למה, כשאני בעצם יודעת למה.
אני רוצה, ולא רוצה, ובסך הכול יודעת מה אני רוצה. תמיד ידעתי, אבל זה היה קל כל עוד לא ראיתי מה שתמיד רציתי לנגד עיניי. ועכשיו אני רואה, כל הזמן, ועצוב לי, נורא. כבר אמרתי שקר?
ולפיקיות שלום. השיר שלכן הוא הכי כיתה שביעית שלי בעולם, אבל יינצר לנצח בלבי ברגעי ייאוש חורפיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
