גן העדן של ילדות

תמיד אני אומרת לעצמי שזה יעבור, ויהיה בסדר, יבוא אחר. תמיד הקלישאה עובדת. או כמעט תמיד... כבר חודש אני מנסה לשכנע את עצמי שגם הפעם, כבכל פעם, יעבור לי. הרי אין מצב שאני אתאהב בו או משהו. כולה קראש קטן, נסבל, כמו האאאפצ'י קטן וסורר שחומק לאוויר העולם באמצע דקת דומייה ביום הזיכרון או כמו אזעקת שווא של שריפה בבית החייל (נו מה, שמישהו ירצה לשרוף את המקום הנפלא הזה? ועוד בחנוכה?). כל יום המנטרה מהדהדת בראשי הכואב עד בלי דיי מרוב מחשבות עליו, ובכל יום אני מתבדה ליעילותה. אלוהי החתולים, אני מייללת בתחנונים "עד מתי?". ברוח החג, אני רוצה להידלק על מישהו אחר, ולא אכפת לי מי, מצדי שזה יהיה מוכר הנקניקיות בפסטיגל. העיקר לצאת מהתסבוכת הרגשית הזאת. אין לי שום דבר נגד אהבה, באמת, אני אפילו בעד - כל עוד היא דו-צדדית. כל עוד הצד השני הוא לא אדיוט שהדבר האחרון שמעניין אותו זה... הממ, אני.

אבוי לי, מצאתי במי להתאה... אני אפילו לא יכולה להגיד את זה. זה פשוט נורא. איום. איום ונורא.

זה לא ששמעתי "לא" נחרץ, וזה גם לא שיש לו איזה מושג קלוש. אם אני אצליח להוציא אותו מהראש או הממ... מהלב, אבוי, הלב, ללא ספק חוסר המושג הזה ישתמר לנצח נצחים. כך ייטב אם יקרה. לכאורה, כרגע הכול ייתכן ואפשרי.

אבל... אבל... אבל... בחיים אני לא אאזור אומץ להגיד לו מה על לבי. למה? פחדנית ולא מאמינה בעצמי בשיט. חוץ מזה, נותר בי רבב של שפיות, ואני יודעת שיש לי המון מה להפסיד, אולי אפילו יותר מאשר להרוויח. ניחא היו לי רמזים מקדימים שיש סיכוי שאני לא אצא מטומטמת בעליל מכל העניין, ניחא הוא היה מגלה קצת יותר פלרטטנות במסווה של התעניינות, ניחא הוא היה מזמין אותי לסרט "זוג משמיים" בתירוץ עלוב שחבר שלו הבריז לו ואני כמובן ברירת המחדל האחרונה או ניחא הוא היה טורח להביא איזה חיבוקי קטן מדי פעם. הממ, הניחא היחידי שלי כרגע, שהוא עדיין יכול להיות אחלה של ידיד, אם אני לא אעשה משהו מטומטם שיסגיר אותי. באסה.

אלוהי החתולים והכלבים והבנים הארורים, בהנחה שאתה גם האלוהים שלי, תעשה לי נס חנוכה קטן, או בכנות, נס חנוכה ענק - תארגן לנו מחר איזה חיבוקי ושולחן במקס ברנר באזור של הלא מעשנים עם אופצייה לטיול רומנטי בשביל  אופניים שתקוע באמצע רחוב רוטשילד. הו, פליז.

באהבה,

ענבל שרוצה להרוג מישהו.