גן העדן של ילדות

לפעמים זה מרגיש שלכולם מותר לחיות ורק לי לא. אסור לי להנות באור השמש, כי מיד אחר כך בא גשם של צעקות וקללות. אסור לי לאהוב, כי יקראו לי זונה. אסור לי לצאת לכמה שעות, כי בטח הלכתי להסתובב עם כמה מסוממים וגנבים. אסור לגדל שיער ארוך, כי ליהודים בשואה הייתה בכלל קרחת. אסור להכין משהו לאכול בשתיים עשרה וחצי בצהרים, כי אני חרא של בנאדם. 20 שנה, ובכל זאת, לא התרגלתי מעולם. אני תמיד בוכה מחדש, תמיד רוצה למות אחרי המתקפה הזאת נגדי, לברוח מכאן, מהעולם המקולל הזה. נמאס לי להעמיד פנים, נמאס לי לנסות בכל פעם להתגבר ולקום עם ברכיים מדממות אחרי הנפילה האיומה. נמאס לי שאחר כך יש לי יום שלם של כאבי בטן מהלחץ הנפשי. באמת נמאס.

אני בת 20 ואין בי יכולת לצאת מכאן. אין לי כסף, אין לי עצמאות, אין לי כוח נפשי. הייתי כחומר ביד היוצר, וזה מה שהם יצרו, אדם כל כך מפוחד מהחיים שמסביבו, כי אפילו עם החיים בפנים הוא לא מצליח להסתדר בשלום. כל הזמן נלחמת, ונאבקת, על רגע קטן של שקט. כבר לא מבקשת סליחה, כי אני יודעת מי באמת צריך לבקש, ויודעת שאפשר לשכוח ממנה. הרי אני תמיד זאת שלא בסדר. לא משנה איזה ציון קיבלתי בבגרות הזאת או באחרת, אני מכשפה. לא משנה איזה בחור מקסים אני אביא הביתה, אני זונה. לא משנה שהצלחתי להתנדב בצבא למרות המגבלות הבריאותיות, אני מטומטמת שהייתה כבר מזמן צריכה להשתחרר בשביל למצוא עבודה במקדונלד'ס ועם הכסף הדל לשכור חדר הרחק מכאן. ולהיות קצינה? שאני אלך לעזאזל, לפני שאני אגשים את החלום המנופח הזה. בכל זאת, אני חמדנית, רוצה הכול, וזה כל כך מחוצף מצדי להרגיש שעשיתי משהו טוב.

הם ממשיכים לצעוק עכשיו במטבח, כמה שאני חרא של בנאדם. מה נותר לי לעשות מלבד לאטום אוזניים ולא לספוג עוד קצת מהכאב הזה.

אני רק יודעת שיש לי חלום קטן, שפעם תהיה לי בת קטנה, ושהיא לא תדע טיפה של צער. אני אתן לה לגדל שיער ארוך-ארוך, אם היא תרצה, ולאכול בשתיים עשרה וחצי בצהריים מה שהיא רוצה.