בסילבסטר הזה לא היו זיקוקים וקפצונים וספריי מקרוני סורר ודביק שלא יורד בשום כביסה, אבל עדיין היה כיף. צחקתי עד שהבטן כאבה, דיברתי בחופשיות שכל כך לא אופיינית לי, ונתתי לעצמי לא לחשוב על כלום מלבד שטויות טהורות. לשם שינוי, לא חשבתי מראש על שום דבר שיצא לי מהפה, והייתי קצת שלמה עם זה.
האנשים מסביבי נתנו לי תחושה טובה, וזה קצת הדאיג, שזה יגרום לי לאבד את עצמי. קשה לי להרגיש טוב עם עצמי בלי ייסורי מצפון. אני צריכה סייד קיק, מישהו שיגיד לי שאני לא בסדר, בשביל להרגיש שזה בסדר להרגיש קצת טוב לפעמים.
אני מפחדת שיחשבו שאני הרבה דברים שאני לא. העננה הזאת תמיד מרחפת מעליי כשאני מכירה אנשים חדשים. הציניות הבלתי מרוסנת במצבי הכפית לעיתים לא מובנת, התקשורת לא חלקה כמו רגלי בחורה ענוגה שזה עתה עשתה שעווה, המושגים שלי בעלי משמעות שונה במילון אבן-ששון שלהם. תמיד אחר כך בא חשבון הנפש - ספירת המלאי של השטויות, המשפטים המיותרים, השירים המפגרים ששרתי (הפלייליסט כלל הפעם את חורשת האקליפטוס, השיר הזה, שיר הדבה, גן סגור, אהבה קטנה ועוד כמה יצירות מרטיטות של נינט), הרושם המוטעה שאולי עשיתי והאינדיקציה שלי לגביהם.
עם האנשים האלה היה ממש כיף. הרגשתי שהם בראש שלי - אנשים בוגרים שאינם יראים מהילד שבהם. הם נותנים לו לצאת החוצה ולשחק בחצר בכל עת. כזאת גם אני רוצה להמשיך להיות, גם אחרי הצבא וגם אחרי תואר במה שזה לא יהיה, וגם אחרי שיהיו לי ילדים בעצמי (אהההם, בעוד המון המון שנים). אני ילדה. כזאת אני.
זהו, התחלתי את השנה החדשה ברוח טובה, בנימה אופטימית, ובסוויץ' רומנטי בראש. כלומר, בלב.
שנה טובה יהודים טובים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
