גן העדן של ילדות

חיבוק תמים מעולם לא הצליח להתפרש אצלי בצורה תמימה, אלא אם קיבלתי אותו מאיזה ידיד טוב-טוב שלי או מחברה טובה. אני יודעת, זה קטע נימוסי או קטע מלוקק של בנים שמוקפים בעדר ידידות כנוע כי זה בזבוז בשבילם לתת את כל הלב לבחורה אחת. אני יודעת, סתם פאקינג חיבוק. עדיין בתפיסה שלי זה לא צריך להיות ככה.

בהתחלה, לפני כמה שנים, כל הקטע הזה היה חדש לי. חשבתי שרק בחור שמתחיל איתי מוזמן לחבק או לשחק לי בשיער. נראה לי גם קצת טו מאץ', אבל מתקבל על הדעת. אני לא אדם קר. אני הכי טוסטר אובן בעולם. פשוט בחינוך שלי ידידים נועדו אך ורק לשיחות נפש, וזהו. מקסימום לחיצת יד.

היום אני כבר לא כזאת קשה בקטעים האלה, בכל זאת, אני לא שומרת נגיעה מבני ברק, ובכל זאת, זה מפריע לי. זה מבלבל אותי. זה לא נעים לי. יש בנים שזה הכיף שלהם, לגעת בכל הבנות בעולם "בקטע ידידותי". זה כמו ציניות, שתמיד אפשר לקחת את המילים בחזרה. כאלה הם, לוקחים את החיבוקים בחזרה כשמתאים להם.

אני לא קונה את השטנאץ הזה של אלף ידידות אפלטוניות, זה כמו גרסא מעודנת של עלי באבא ו-40 השודדות בחוטיני.

כשם שאני לא מסוגלת להקיף את עצמי בידידים למכביר, אלא אם כולם הומואים מוצהרים, לא הייתי מסוגלת לצאת עם אחד כזה שיש לו הרמון. בחוריקו כזה יכול להיות הכי צ'רמינג עלי אדמות, אבל מבלבל להחריד, שכן אי אפשר אף פעם לדעת אם הוא מחמיא לך או מתקרב אלייך כי הוא מתחיל אתך או סתם כי הכתיר אותך בזה הרגע לעוד ידידה שלו. אם כבר "בידידות", אז אני אוותר, לא מתחשק לי להיות ידידה של מישהו שנותן לי להרגיש כמו "עוד אחת" שעושים לה פוצי מוצי כשמשעמם. שיגדל חתולה.