אף פעם לא יורד גשם ביומולדת שלי. אולי רק פעם אחת טפטף. יש לי הרגשה שביומולדת הזה יהיה מבול עם רעמים, ברקים והכול. קומפלט. נשאר לי עוד קצת פחות משבוע עד להחלפת הקידומת, אבל אני כבר רואה בעיני רוחי את החגיגה המתקרבת. אקסטרים קלוז אפ: אימא קונה עוגה עתירת קצפת בקונדיטוריה מעל הבית ואני מכבה את הנרות הריחניים-רוחניים שמקשטים את השידה ליד המיטה שלי, מביעה איזה משאלה על קיץ כל כך רחוק ומתכסה בפוך עד לשנה הבאה.
ממש כמו שאנשים מאמינים וצמים עושים ביום כיפור, גם אני אעשה לי חשבון נפש. כמו תמיד. אני אהרהר כמה דברים לא הספקתי לעשות ממרומי גיל 20, רק בגלל שיש לי שק כבד במיוחד של ערכים. כבר נתפס לי הגב מלסחוב אותו איתי לכל מקום. ואני אהרהר כמה דברים טובים הרסתי עם הפרצוף החמוץ שלי, וכמה פעמים טעיתי, וכמה פעמים אמרתי ולא באמת התכוונתי, וכמה פעמים התבלבלתי והלכתי לאיבוד, וכמה פעמים לקחתי ללב, וכמה פעמים אהבתי. לפעמים אני חוששת, שאולי מעולם לא אהבתי, ושמפחיד להגיד את זה בגיל 20.
אז מה, זהו? אני כבר לא ילדה? אני אמורה להיות מין בחורה? אישה?
השעון מתחיל לתקתק אצלי בקצב מטורף. אני מוציאה לו את הסוללות, אבל הוא ממשיך. עוד לא נולד המאנייק שיעצור אותו. פאקינג שיט, איך יורדים מרכבת ההרים הזאת שקוראים לה חיים?
אפשר לפחות לקבל נסיעה שנייה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
