כבר הרבה אחרי חצות, בקושי רואים את הירח, ואני לא מצליחה להירדם. מפתיע בשביל דובה חורפית שכמותני. אין מה לראות בטלוויזיה, אין כוח לפתוח ספר, ואין משהו טוב לחשוב עליו. כל הפחדים הפולניים קופצים עליי ברגע של חולשה מחשבתית - מה לעשות עם עצמי מחר? מה לעשות בעוד 4-5 חודשים? מה ללמוד באוניברסיטה? מה להגיד לבחור אחד שאני רוצה, אבל לא רוצה, אבל כן רוצה, אבל לא...? מה הטעות הכי איומה שעשיתי בחיי הפעורים? מה לזרוק מהארון? ממה להתחיל להתנזר קודם אם אני לא רוצה להשמין בעוד קילו או שניים בשבוע הקרוב - שוקולד אוורירי או טבעות בצל?
וברצינות, אני נורא מפחדת. אני מרגישה קצת-הרבה אבודה לאחרונה. אני לא יודעת מה אני רוצה. אני כן יודעת, אבל מפחדת שרצון זה לא מספיק, ושצריך עוד משהו. אני מפחדת, אולי אין לי את המשהו הזה. אולי יש לי, אבל אני עדיין לא יודעת שהוא חבוי בי. אולי היה לי אותו פעם, אבל משהו קרה. אולי התבגרתי יותר מדיי ומהלחץ חזרתי לנקודת ההתחלה, אבל אין לי באמת מושג איך מתחילים מחדש.
פתאום אני חיה את הרגע, מקסימום את מחר בבוקר. אני כבר לא רוקמת מפות שלמות עם שבילים מסומנים ושלטי אזהרה. אני אפילו לא טורחת לציין למטה קנה מידה. אני לא יודעת לאן אפסע את הצעדים הראשונים ממדור המשתחררים בבקו"ם בעוד כמה חודשים. אני מפחדת לחשוב על זה. טיול לחו"ל? נו באמת, אפשר לחשוב שאני לוחמת חי"ר אמיצה שלא ראתה מיטה ואוכל אמיתיים כבר 21 יום, ושאני חייבת טיול מסביב לעולם כדי לנקות את הראש מהלחימה האורבנית הממושכת. משום מה, לא נראה לי שיש שחיקה אמיתית בתפקיד שלי למעט הנסיעה היומיומית ברכבת ישראל. אם כבר, אני צריכה ספייס בעיקר ממנה ומהעיתון העילג שלה.
יהיה טיולונצ'יק, שבועיים באיזה דיל זול, אבל מה הלאה? אני לא רואה את עצמי נשארת בחיפה, למרות אהבתי הגדולה לאיצטרובלים שמצטברים מתחת לחלוני, כל אחד ואחד מהם... וגם למרות הציפורים שמצליחות להעיר אותי בבוקר כמו שאף שעון מעורר לעולם לא יצליח. אני חבה להן המון שעות אפס שהייתי מאחרת אליהן לולא הן. אני אוהבת את העיירה במסווה עיר הזאת, אבל אין פה עתיד. לא לי ולא לאף אחד שבאמת רוצה לעשות עם עצמו משהו בחיים מלבד להיות מורה לתנ"ך או לנקות אבק במשרד "איציק רואי חשבון (ע"ר)". בקושי יש לאן לצאת פה בערב, אז למצוא עבודה נורמלית ומעניינת? הגזמתם... אפילו האוניברסיטה פה בקאנטים. אני שומעת כל מיני דברים על הרמה הנמוכה, מסחרת העבודות והבחינות, ומשום מה לא מתפלאת למה צריך רק 4 יחידות במתימטיקה בשביל ללמוד מחשבים. מסתבר שגם הומנים איומים כמוני יכולים להיות ביל גייטס הבא, או לפחות להיות מורה למחשבים בתיכון חיפאי שכבר חמש שנים מאיימים לסגור. איט וולד בי לאבלי.
אני רוצה לעשות עם עצמי משהו, אבל אני עדיין לא יודעת איך. הפחד להיטמע בנוף הסטטיסטי מאיים לאחרונה יותר מתמיד. כולם לומדים, כולם לא מוצאים עבודה, כולם משתחווים אפיים לאלוהי שכר המינימום אם הם עובדים בתחנת דלק בתור עבודה מועדפת.
אוף, מה עושים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
