היום שאחרי זה לא כמו הסיגריה שאחרי או השקט שאחרי הסערה. לפחות אצלי, היום הזה הוא יום "הדין" - מתקיים בו רצח אופי אכזרי, שמלווה באינספור פרשנויות ומחשבות. הן מהדהדות ורצות בלופים בראשי, שוב ושוב אני מקיימת את משפט הראווה ביני לבין עצמי, לנגד עיניי הקפדניות בלבד, ובכל פעם מחדש מתחבטת בגזר הדין - הייתי או לא הייתי בסדר, הייתי או לא הייתי חייכנית וחיננית? הייתי או לא הייתי צריכה ללבוש סריג זרוק וחצאית ארוכה ונופלת כמו שאני אוהבת או שמא לחרוג ממנהגי ולהתלבש כמו שהם אוהבים (קצר וקולע) ? ובכלל, באמת היה מתבקש לספר לו על האקס, למרות שהוא זה ששאל? ואחרי שלב הקושיות, אני מתחילה לחפש תשובות לעוד כמה סעיפי אישום מעורפלים - אם הוא שאל מה אני עושה בשישי, וזרק איזה מילה על סרט קליל וטיול בים הדביק, אבל עכשיו פאקינג יום רביעי, שזה אומר שכבר חלפו ארבעה ימים מאז שנפגשנו והוא בקושי טרח לשלח לעברי סמ"ס מסכן בשמונה בבוקר ביום הבחירות (שמונה בבוקר!!!) - אז כנראה שגם הוא עשה לעצמו סנגוריה קטנה ביום שאחרי ובמהלך המשפט בחר להכחיש כל קשר לפרשה. אולי אני סתם מחמירה עם עצמי ודווקא הייתי בסדר, חייכנית וחיננית, ולא הוצאתי שטות אחת יותר מדיי מהפה. אולי זה רק הוא, אחד מיני רבים, שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליהם זה שהם בסדר, אבל בכשרונם הרב הם מהתלים בנו לחשוב שזה הדבר הראשון שאנחנו צריכות לבדוק אצלנו. יאללה, נקסט. יש עוד מספיק סעיפי אישום לעבור עליהם עד מחר בבוקר.
הוא לא הראשון ולא האחרון, אבל דווקא בגלל שזה עוד קש על גב של נמלה, אני מרגישה ככה, שמדובר במחזוריות אינסופית, עוד זה מביא לי עצבים וזה בא, עוד זה הולך ומגיע שובר לבבות חדש, עוד זה מביא לי שוקולד כשאני בכלל בדיאטה וכבר מגיע חדש עם זר ורדים קוצניים. לכל העצבים והמיגרנות, לא צריך להיות איזה אחרון מתישהו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
