גן העדן של ילדות

הם היו בני עשרים, כמוני.

הם היו חיילים, כמוני.

הם היו, ותמיד יהיו.

הם עלו על האוטובוס בלשכת הגיוס, מתרגשים ונרגשים אחרי ליל נטול שינה, ועשו את דרכם לתל השומר. מבולבלים ועדיין ילדים, הם עלו על המדים והתחפשו לחיילים, וריח בקו"ם עוד נוטף מהם. הם לא התדפקו על מפתן הקב"ן ויצאו על נפשי. הם לא שברו רגל או המציאו אלרגיות כדי להוריד פרופיל. הם גם לא הצהירו שהם דתיים או פציפיסטים. הם התגייסו כמו גדולים. יש שיגידו כמו פראיירים גדולים.

היו להם חלומות, כמו כל הילדים, אבל הם שמו אותם בצד ל-3 שנים. יש שיגידו ביובש - בשביל שירות חובה, יש שיגידו בטאץ' ציוני -בשביל להגשים חלום אחר - לחיות כאן, בין כל מליוני הערבים, ולא בשום מקום אחר (אוגנדה, למשל). אם תרצו להיות ממש פיוטיים, תגידו שהם מתו בשביל שאנשים כמוכם ימשיכו לחיות, ואם אפשר, אז גם לישון בשקט בלילה.

כשחושבים על זה, הם נפלו בגלל פוליטיקות, בגלל גערות של מדינאים קרים שניהלו את הלחימה היישר מהמשרד המהודר, בגלל שאם לא הם, אז אף אחד אחר לא היה עושה את זה (במיוחד לא אותם שנקינאים מפונקים שישבו לתומם בבית קפה פינתי, לגמו ברד פסיפלורה ודיברו על שלום תוך בליסת חסה ברוטב דיז'ון. אולי הם התחברו לשנייה לעולם ושמעו רדיו, כדי להתעדכן שעוד חייל נפל. כן, עוד אחד. יאללה, מי מופיע היום בזאפה?).

יום אחד בשנה, זה כל מה שנשאר בזיכרון הלאומי. טקס בבית ספר, כמה שירים, צפירה, כמה דמעות, סרט תיעודי על דני החייל האמיץ בערוץ 2, כמה נשימות כבדות, ויאללה - פארטי! בואו נקנח את הנזלת עם הופעה של מירי מסיקה ובית הבובות בפארק הקסום של קריית אתא, נסדיר את הנשימה למראה זיקוקים בחצות, ולבסוף, נבלע את הגלולה המרה עם מנגל עסיסי אל תוך הלילה. למה לא? למה לא באמת? הרי במילא חיינו מהולים בשמחה ועצב כל השנה, אז מה טוב לחדד את העיפרון ביום הלאומי הזה.

על מי אתם עובדים? רק על עצמכם. עצב וכאב יש רק למשפחות ולחברים, ולעוד כמה אנשים שמשום מה אכפת להם. לרוב האנשים, לעומת זאת, יש ים של ציניות. אוקיינוס שלם. הם חייבים לשחות בתוכה כדי לקום בבוקר עם חיוך, לשבת בבתי קפה ולבלות במסיבות. המדינה הזאת קמה בדיוק בשבילם, והלוחמים האמיצים מתים בשביל שהם ימשיכו לחיות ולדפוק פטישים על הראש היום בערב.

אני חיילת ואני בת 20, בדיוק כמוהם.

רק המחשבה שהם תמיד יהיו כאלה, ואני כנראה לא, גורמת לי להבין הכול.