התעוררתי בצהרי היום ותוך שעה נפלתי לשנת צהריים (כנראה זה מה שקורה כשלא לוקחים גשר בין חג לסופ"ש). לא מזמן התעוררתי, שוב מהחלום המוזר הזה, שבו אני רצה בעיר רפאים אחרי בחור שרץ כמו באגס באני. אני רצה וצועקת לו שיעצור, שלפחות יסתובב, שיחשוף את פניו המיסתוריות. הבחור ממשיך לרוץ ואני מגבירה מהירות, נדמה שעוד שנייה אני תופסת לו את היד, אך לא ולא, הוא רק מתרחק, יותר ויותר. באפיסת כוחות הגענו לסמטה חסרת מוצא. זהו, אי אפשר להמשיך. אין לאן לברוח. הוא החל להסתובב, נשמתי נעתקה ואז... התעוררתי למשמע קולות מהסלון. הטלוויזיה הארורה. אני כל הזמן אומרת ל"שותפים" להנמיך. למרבה העצבים, היה זה קולה הענוג של ג. יפית שהמליץ בחום שורף על עוגיות ממש לא טעימות. הפרסומות האלה תמיד נדחפות ברגע הכי מותח.
כבר פעם שנייה שאני רודפת אחרי הבחור הזה. בחיי, הוא ממש קשה להשגה. אולי הוא גנב לי את הארנק? אולי הוא סלב מחמד שפיללתי לחתימתו על אזור מוצנע בגופי? ואולי, אבל רק אולי, כמו בכל פירוש חלומות בשקל, מדובר בעניין של מה בכך הלקוח מן המציאות, שעמו אני חוששת להתמודד באופן מודע מדיי. יודע מה מותק? בוא נתמודד אתך כמו שצריך, פנים מול פנים. יודע מה? בוא תראה את עצמך. אני לא מפחדת. אולי רק קצת מעצמי, אבל בוודאי שלא ממך.
אני עצובה, ואני יודעת בדיוק למה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
