לפעמים אני מתה להגיד לו, אבל בכל פעם משתפנת מחדש. היום חשבתי בקול וכמעט התפלק לי. עצרתי את עצמי אחרי שלוש מילים מיותרות בהחלט. על סף תחנונים הוא ניסה להוציא ממני את ההמשך למשפט הסורר. בעודי מתפתלת כמו נערת גומי שאכלה מילקי מקולקל, המצאתי משהו לא משכנע במיוחד, אבל לפחות גם לא מסגיר ("המממ... כן... התכוונתי שאני חושבת שאתה... אה, זתומרת... כבר שכחתי בכלל, עזוב. נראה לי שמה שרציתי להגיד זה ש... שאתה פשוט איש טוב ומצחיק"). מסקנה: אסור לי לצאת מהבית כשאני חולה וקודחת מחום. יום רע ביותר לשחרר את הרסן, לנבוח ולקבל נשיכות בחזרה.
לא יודעת למה נגררתי לשיחה הארוכה הזאת אתו בסוף היום הארוך הזה. שיחות כאלה רק עושות לי רע בדיעבד. מקודם עוד היה לי קמצוץ אופטימיות, אך כשבאחד הימים השחיל, באי דה וואי, איזה משפט מחץ על עלמה חדשה בחייו, אני את שלי הפנמתי במרירות. נו צ'אנס.
זה תמיד ככה. מי שאני רוצה, לא רוצה אותי. מי שרוצה אותי, הוא האדם האחרון שאני רוצה. אולי זה חוק מרפי שחוק, אולי זו תסמונת הקשה להשגה, אולי זה סתם ביש מזל, ואולי זו אני - מיס בררנית-יללנית. מה שבטוח, אהבה זה כואב.
מחר או בעוד שבוע אתפייט שבסך הכול מדובר בעוד דג, אשר יש כמוהו עוד רבים בים, שפשוט לא הצלחתי לדוג. אוכל להתנחם שאם הייתי דגה אותו, היה מתחוור לי שהוא נגוע בכל אותם זיהומים שמפעלים מזרימים לים. או שמא, הייתי מתבאסת שדגתי רק מגף עם סולייה מתפרקת.
אך היום, קצת לפני שמגיע מחר, אני עדיין חושבת שהוא האדם הכי אמיתי ולבבי שיצא לי להכיר בתקופה האחרונה, ושיש לו בדיוק את ה"דבר" הזה שגורם לקליק אצלי. הוא כנראה לעולם לא יידע (אם כבר דרמטיות, אז כבר) שזה היה המשך המשפט. עכשיו, כשאני מבינה שאין לזה סיכוי, גם אם הוא יידע, קשה לי להאמין שזה ישנה הרבה. לפחות לא לטובה.
בינתיים, עד שאמצא לי לוקיישן אחר לדיג, אני משתדלת להתרחק, ליצור כמה שפחות קשר עין עם העיניים הממיסות, להגיד היי ומה נשמע ולברוח באלגנטיות. בינתיים זה עבד מצויין. עד היום לפחות.
נהניתי מכל רגע בשיחה, הוא נורא הצחיק אותי, אבל שנייה אחרי שהסתיימה, נצבטתי חזק בפנים. "את כזאת מטומטמת", נזפתי בעצמי.
מצד שני, להרגיש קצת כמו ילדה בתיכון - זה סוד הנעורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
