תגידי לי, איפה את? לאן נעלמת?
התקשרתי, שלחתי סמ"סים, שאלתי את כולם. תליתי פוסטרים על כל העצים בשכונה. כבר חשבתי לפרסם מודעה בעיתון. אנא ממך, חזרי הנה. תיכף ומיד. תחזרי אליי, תחזירי אותי. אני לא יכולה בלעדייך. אני פשוט לא אני.
אלוהים, אני כל כך מתגעגעת אלייך - לשנינות, לסקרנות, להומור העדין, לביטחון העצמי, לנאיביות, לתמימות המתוקה, לתעצומות הנפש, לאמונה העצמית. היית כזאת מקסימה. עשית דברים מדהימים, שאף אחד לא חלם לעשות בגיל כל כך צעיר. היו לך חלומות, לא גדולים, אבל רבים. כל כך הרבה אנשים האמינו בך, וחיזקו את ידך, ונתנו לך הרגשה שלעולם לא תהיי לבד. לא עוד.
והנה, יום אחד פשוט עזבת.
ואני נשארתי לבד, כל כך פגיעה, ונתתי לעצמי להקשיב לאנשים רעים. עכשיו אני משוכנעת שאני האדם הכי נורא בעולם והכי לא בסדר והכי לא ראוי לאהבת אדם. נדמה לי שכל מילה שנייה שיוצאת לי מהפה כל כך מיותרת, שלא משנה מה אעשה, זה תמיד יוצא לי רע. לא משנה כמה אנשים נמצאים מסביב, הם תמיד יהיו שם, ואני פה, במקום המרוחק שלי. לבד.
בבקשה, תחזרי. אני יודעת שאני כבר זקנה בת עשרים, שכבר יש כמה קמטים שעוד לא נברא קרם העור שיוכל להסתיר, אבל עדיין, תני לי עוד צ'אנס אחד להיות ילדה. אל תתני לי ולך להיות שני אנשים שונים שפעם, לפני שנתיים, עדיין חיו בגוף אחד, כילדה אחת.
ענבלי, אני בוכה ומתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
