גן העדן של ילדות

שוב הקיץ הזה עם השמש המטגנת והמעלות שנוסקות. ושוב אני יושבת מול הנרולוג ומבכה על מר ראשי. "כואב בעיקר בצד ימין", אני מכוונת אותו, "דקירות חדות ובלתי נסבלות". מספרת לו גם שאני דבוקה למזגן, אבל זה לא תמיד עוזר. הוא מהנהן ושואל כמה שאלות, לבסוף מתעניין במצב רוחי הכללי. "אני? בסדר, מזתומרת, רוב הזמן הכל מצויין", אומרת ודופקת חיוך אמין במיוחד. הוא שואל שוב, בעדינות, האם יש שמחת חיים. אני משיבה חיובי. וואו, כזאת שקרנית מעולה. במורד הגרון מתגלגלת מועקה. היא צועקת, משתוללת, עושה מה שבראש שלה, אבל היא אף פעם לא תטפס למעלה ותפרוץ החוצה. אין מצב. דוק עשה כמה בדיקות ורשם לי איזו תרופה לכאבי ראש. משהו שכבר לקחתי בצבא ולא חולל ניסים גדולים. אבל נו טוב, שיהיה, פעמיים ביום.

התעניינתי איזה תרופות הוא רושם לאנשים, ככה מתוך סקרנות טבעית. מסתבר שיש היום תרופה לכל דבר כמעט - לדכאון, לחרדות מכל הסוגים והמינים, כולל חרדת בחינות, אפילו לכאבי לב. מדהים מה שכדור לפני השינה יכול לעשות. או שזה בעצם עצוב. נעשינו כל כך תלויים בתרופות, כבר לא מסוגלים להתמודד עם עצמנו.

לא הייתי רוצה להגיע למצב שרק כדור יכול לשפר את מצב רוחי. בטוח יש עוד דברים, גם כשהמצב ממש בקנטים. אפשר לדבר עם אנשים, אפשר למצוא נקודות אור בגלידת האגן דאז משובחת או בתחביב נחמד כמו צפייה בכל הספרייה של HBO בוי.או.די (מה שאני עושה בשעות ליל מאוחרות), אפשר לנסות להבין את עצמנו, גם אם זה ממש קשה לפעמים. אפשר לנסות המון דברים, ורק אם ממש נואשים, אז לפנות לכדור, אבל זו לא צריכה להיות המחשבה הראשונה.

עם זאת, יש משהו מפתה בעניין. העצלנים שבינינו תמיד חושקים בתרופת פלא שתסדר להם את העניינים. כוס מים, כדור, שלוק, והופ, החיים מחייכים אליי. אלכוהול, סיגריות וסמים לא היו פופולריים כל כך במחוזותינו אם זה לא היה כך. אז למה להתאמץ כל כך להרגיש טוב, ולהמשיך להרגיש חרא, כשאפשר לעשות סוויץ מוצלח בקלילות. למה באמת.

יכול להיות שהראש כואב לי לא רק בגלל השמש שעושה ממנו חביתה בכל פעם שאני יוצאת אליה. יכול מאוד להיות, אבל הפיתרון הוא לא לקחת איזה כדור. הפיתרון הוא להתמודד עם עצמי, עם מה שעובר עליי, עם הבדידות, עם שברון הלב, עם כל הדברים שלא סגורים ושאני לא בטוחה שאני מוכנה לנעול אותם תחת סוגר ובריח, עדיין לא. העולם לא מחייך אליי, ואני לא רוצה להיכנס לאיזו אשלייה שהוא כן, כי ברגע שאתעורר ממנה זה יהיה יותר כואב. הכדור עגול (או אליפסי), אבל החיים כאן הם ממש לא כאלה. הם גם לא מרובעים או משולשים או בצורת כוכבים וחצי ירח - הם לובשים ופושטים צורות מתי שמתחשק להם, ולנו רק נותר למצוא את עצמנו בתוך הצורה בכל פעם מחדש ולהשתדל לא לצאת מהקווים שלה.

עכשיו קצת מאוחר, ויש מחר רבוטה. נראה לי שאטול איזה אקמול (הכדור היחיד שאני מוכנה לקחת לפני השינה וגם זה במקרים חריגים) ואצלול לחלומות מאוד מציאותיים.

לילה!