גן העדן של ילדות

"יאללה חביבי, יאללה!", בוקע קול נשי מסתלסל מהרמקולים בסטודיו, וכולנו בוהות המומות במראה הגדולה (או בישבן הענק של המורה), מחקות את נענועי האגן לקצב הדרבוקות ומנסות לעשות אותו הדבר עם החמוקיים (מה שלא כולן התברכו בו בהגזמה, ומה לעשות שזה קצת קשה להגיע לביצועים מושלמים עם חזיית פוש אפ קשיחה). עד הפזמון השני האווירה כבר התחממה כמו אש בשדה קוצים בשיער של הערס הכי מסוכן בקריית אתא ואפילו הבחורה האשכנזיה ביותר (יש מצב שזאת הייתה אני) נכנסה בטבעיות לנעלי רקדנית הבטן שמענטזת באיזה סרט ערבי שמוקרן בליל שישי בערב בערוץ הראשון של הסבנטיז. לא שהערוץ הראשון של העשור הנוכחי שונה בהרבה, אבל באמת חבל שכבר לא מקרינים סרטים ערביים לפני היומן. שיהיה לי עם מה להתאמן עד השיעור הבא בקורס ריקודי בטן. אכן, זה ההובי החדש שלי - ענטוזים!

אמנם בשביל להיות רקדנית בטן משובחת צריך מרפסת עם נוף מרהיב, כרס קטנה של חודש חמישי  וישבן שיכול לאכלס בתוכו לפחות 30 פליטים מסודן - ואני לא יכולה לסמן וי ליד אף אחד מהנתונים הפיזיים הללו - אבל אני עדיין נהנית להתנסות במשהו שמימיי לא חשבתי שאתחבר אליו ולגלות שאני דווקא ממש בעניין. אולי אחרי כמה שיעורים אפילו אגלה שאני טובה בזה ואנסה את מזלי באודישנים לעונה הבאה של נולד לרקוד.

המורה נתנה לנו טיפ לא רע בכלל - "תנשמו כמו כלב, עם פה פתוח והכול". כן, הכול זה אומר גם לשון בחוץ וריר שנוטף לכל עבר. בקיצור, להיות ביצ'יות במלוא מובן המילא. מסתבר שהנשימה המשונה הזאת היא הבסיס לכל המשחקים שעושים במהלך הריקוד עם הבטן והחזה. קצת מצחיק ומוזר בהתחלה, אבל בהחלט עובד. בהמשך למדנו איך להזיז את הישבן כמו פינגווין וכאלה. אין לדעת מתי הדברים האלה יתגלו כממש שימושיים.

עד שלא מנסים פשוט לא יודעים עד כמה משהו יכול להתחבב עלינו. אני מודה ומתוודה שלפעמים אני חוטאת בשמרנות וסוגרת את עצמי מפני כל מיני התנסויות. אפריורי אני מניחה שזה לא בשבילי, שלא יהיה לי כיף, שלא יהיה טעים וכו'. אבל זהו, דיי, הגיע הזמן להיפתח לדברים חדשים ולהיות מופתעת בכל פעם מחדש. עובדה שאתמול שזה קרה, ולא היה כזה נורא. אפילו ממש התחשק לי ללכת לנגב חומוס אחרי השיעור. מעתה והלאה  - שלישי בערב משוריין. מי שרוצה מוזמן להצטרף (ובעיקר לצחוק עליי).

יאללה!